הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטויים: מדשקיל וטרי אליביה; מחלוקת אמוראים בדברי תנאים; רב ותלמיד
שבת מה ע"א-ע"ב
בעא מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן: חטים שזרען בקרקע, וביצים שתחת תרנגולת מהו? כי לית ליה לרבי שמעון מוקצה - היכא דלא דחייה בידים, היכא דדחייה בידים - אית ליה מוקצה, או דילמא לא שנא? אמר ליה: אין מוקצה לרבי שמעון אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק, הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו ולית ליה הוקצה למצותו? והתניא: סיככה כהלכתה, ועיטרה בקרמים ובסדינין המצויירין, ותלה בה אגוזין, אפרסקין, שקדים ורמונין, ואפרכלי של ענבים, ועטרות של שבולין, יינות, שמנים וסלתות - אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום טוב האחרון, ואם התנה עליהן - הכל לפי תנאו. וממאי דרבי שמעון היא - דתני רבי חייא בר יוסף קמיה דרבי יוחנן: אין נוטלין עצים מן הסוכה ביום טוב אלא מן הסמוך לה, ורבי שמעון מתיר. ושוין בסוכת החג בחג שהיא אסורה. ואם התנה עליה - הכל לפי תנאו. - כעין שמן שבנר קאמרינן, הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו.
איתמר נמי, אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אין מוקצה לרבי שמעון אלא כעין שמן שבנר בשעה שהוא דולק, הואיל והוקצה למצותו - הוקצה לאיסורו.
אמר רב יהודה אמר שמואל:אין מוקצה לרבי שמעון אלא גרוגרות וצימוקים בלבד. - ומידי אחרינא לא? והתניא: היה אוכל בתאנים והותיר והעלן לגג לעשות מהן גרוגרות. בענבים והותיר והעלן לגג לעשות מהן צימוקין - לא יאכל עד שיזמין. וכן אתה אומר באפרסקין וחבושין, ובשאר כל מיני פירות. מני? אילימא רבי יהודה - ומה היכא דלא דחייה בידים - אית ליה מוקצה, היכא דדחייה בידים לא כל שכן? אלא לאו - רבי שמעון היא! - לעולם - רבי יהודה, ואוכל אצטריכא ליה, סלקא דעתך אמינא: כיון דקאכיל ואזיל - לא ליבעי הזמנה, קמשמע לן: כיון דהעלן לגג - אסוחי אסחי לדעתיה מינייהו.
בעא מיניה רבי שמעון בר רבי מרבי:
פצעילי תמרה לרבי שמעון מהו? - אמר לו: אין מוקצה לרבי שמעון אלא גרוגרות וצימוקין בלבד.
1.
רמב"ם הלכות שבת פרק כו הלכה יד:
ח שמן שיוצא מתחת הקורה של בית הבד בשבת וכן תמרים ושקדים המוכנים לסחורה מותר לאוכלם בשבת, ואפילו אוצר של תבואה או תבואה צבורה מתחיל להסתפק ממנה בשבת שאין שם אוכל שהוא מוקצה בשבת כלל אלא הכל מוכן הוא, חוץ מגרוגרות וצמוקין שבמוקצה בזמן שמייבשים אותם הואיל ומסריחות בינתים ואינם ראויין לאכילה הרי הן אסורין בשבת משום מוקצה, חבית שנתגלתה ואבטיח שנשברה אף על פי שאינן ראויין לאכילה נוטלן ומניחן במקום המוצנע, כיוצא בו קמיע שאינו מומחה אף על פי שאין יוצאין בו מטלטלין אותו, מותר השמן שבנר ושבקערה שהדליקו בהן באותה שבת אסור להסתפק ממנו באותה שבת מפני שהוא מוקצה מחמת איסור.
2.
מגיד משנה הלכות שבת פרק כו הלכה יד:
[יד] שמן היוצא מתחת הקורה וכו'. פ"ק (שבת דף י"ט:) שמן של בדדין ומחצלות של בדדין רב אסר ושמואל שרי תמרי דעסקא פלוגתא דר' יהודה ור"ש. ובהלכות שמן של בדדין שיוצא מתחת הקורה בשבת.
והלכתא כשמואל דקאי כר"ש דלית ליה מוקצה לענין שבת ע"כ.
ופי' תמרי דעסקא העומדים לסחורה וכ"ש לכלים המוכנים לסחורה ושאם הוא צריך להם שמותר לטלטלם שהרי פירות אלו הותרו אפי' באכילה. ומ"ש רבינו אפי' אוצר של תבואה או תבואה צבורה. מבואר ריש פ' מפנין (שבת דף קכ"ז) דלר"ש דלית ליה מוקצה בשבת מותר להתחיל באוצר ובתבואה צבורה להסתפק מהן.
ומ"ש רבינו חוץ מגרוגרות וצמוקים מבואר פ' כירה (שבת דף מ"ה) אמר שמואל אין מוקצה לר"ש אלא גרוגרות וצמוקים בלבד ובהלכות הביאו ירושלמי דאמר מאי שנא הני הואיל ומסריחות בינתים ע"כ:
3.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שי סעיף ב:
(ב) אין שום אוכל (ג) תלוש הראוי לאכילה מוקצה לשבת; דתמרים ושקדים ושאר פירות העומדים (ד) לסחורה, מותר לאכול מהם בשבת. (ה) ואפי' א חטים שזרעם (ו) בקרקע ועדיין (ז) לא השרישו, (ח) וביצים שתחת התרנגולת, מותר לטלטלן. וכן תמרים הלקוטים (ט) קודם בישולן וכונסין אותם בסלים והם מתבשלים מאליהן, מותר לאכול מהם קודם בישולן.
אבל גרוגרות וצמוקים שמניחים אותם (י) במוקצה לייבשן, אסורין בשבת משום מוקצה, שהן מסריחות קודם שיתייבשו, דכיון שיודע שיסריחו הסיח דעתו מהם וכיון דאיכא תרתי; דחינהו בידים, ולא חזו, (יא) הוי מוקצה. הגה: * ב י"א (יב) <ב> דאין הכנה שייך * בשל אינו יהודי, (יג) ואפילו גרוגרות וצמוקים שבידו מותרים. (כל בו סי' ל"ה וכ"מ בהר"ן סוף פכ"ב וירושלמי).
4.
גם רבי יוחנן וגם שמואל מסבירים את דינו של רבי שמעון שאין מוקצה אלא במקרים שיש שני נימוקים לאיסור: הקצה את הדברים מדעתו וגם כשידע שלא יהיו ראויים לאכילה בשבת, ולכן הסיח דעתו מהם.
5.
לפי זה יוצא, שרק רב סובר כרבי יהודה [בסוגיה הקודמת], ולכן הלכה כרבי יוחנן ושמואל נגד רב.
6.
אמנם הכלל הוא שהלכה כרב נגד שמואל באיסורים, אבל כלל זה נכון רק כשרב בלבד חולק על שמואל בלבד, אבל בסוגייתנו רבי יוחנן מצטרף לדעת שמואל ולכן הלכה כמותם, כי הכלל הוא, שהלכה כרבי יוחנן גם נגד רב וגם נגד שמואל ואפילו נגד שניהם יחד.
7.
כמובן שכל הדיון לעיל מתאים רק אם נאמר שהכלל שהלכה כרב באיסורים נגד שמואל חל גם כאשר הם לא חולקים רק בסברות עצמם ["אליבא דנפשייהו"] אלא גם כאשר הם חלוקים בפסיקתם בדברי תנאים.
8.
בגמרא:
בעא מיניה רבי שמעון בר רבי מרבי:
פצעילי תמרה לרבי שמעון מהו? - אמר לו: אין מוקצה לרבי שמעון אלא גרוגרות וצימוקין בלבד.
ורבי לית ליה מוקצה? והתנן: אין משקין ושוחטין את המדבריות, אבל משקין ושוחטין את הבייתות. ותניא: אלו הן מדבריות - כל שיוצאות בפסח ונכנסות ברביעה. בייתות - כל שיוצאות ורועות חוץ לתחום, ובאות ולנות בתוך התחום. רבי אומר: אלו ואלו בייתות הן, ואלו הן מדבריות - כל שרועות באפר ואין נכנסות לישוב לא בימות החמה ולא בימות הגשמים.
איבעית אימא: הני נמי כגרוגרות וצימוקין דמיין.
ואי בעית אימא: לדבריו דרבי שמעון קאמר ליה, וליה לא סבירא ליה.
ואיבעית אימא: לדבריהם דרבנן קאמר להו: לדידי - לית לי מוקצה כלל, לדידכו - אודו לי מיהת, דהיכא דיוצאות בפסח ונכנסות ברביעה, דבייתות נינהו. ורבנן אמרו ליה: לא, מדבריות נינהו.
בתחילת הקטע משמע ש"רבי" סובר בדיוק כדברי שמואל בקטע הקודם בגמרא [למעשה יש לומר שבגלל דברי "רבי" שמואל אמר את דבריו לעיל].
9.
הגמרא מקשה ממשנה שמשמע ממנה ש"רבי" סובר כרבי יהודה בדין מוקצה, ומיישבת בכמה אופנים:
10.
תרוץ ראשון: הדין של בהמות מדבריות דומה לדין גרוגרות וצימוקים שדחאן הידים ולכן אף לרבי שמעון הם מוקצים [מדובר ביום טוב]. לפי תרוץ זה "רבי" סובר כרבי שמעון בדין מוקצה.
11.
תרוץ שני: רבי ענה לבנו רבי שמעון לפי דינו של רבי שמעון [=רשב"י] אבל מזה אין הוכחה ש"רבי" עצמו סובר כרבי שמעון [כ"רשב"י ולא כרבי יהודה].
12.
תרוץ שלישי: "רבי" סובר כרבי שמעון ומתווכח עם "רבנן" ["תנא קמא"] במשנה.
13.
משמע משני התרוצים האחרונים ש"רבי" פוסק כרבי שמעון.
14.
מה שראוי להעיר זה לפי התירוץ השני, שרבי ענה לבנו, ששאל מה דינו של רבי שמעון, אבל אין מזה הוכחה שהוא סובר כמוהו. וראה ב"מתיבתא" בהערה ד, שמרחיב בעניין זה, ועיקר "חידושו": אצל תנאים לא מקובל שהם מסבירים שיטת תנא אחר אם הם לא סוברים כמותו, ואילו אצל אמוראים כן מקובל שאמורא דן אליבא תנא מסויים למרות שהוא לא סובר כמותו.
בכל אופן יוצא לפי זה, שלא סוברים את הכלל שהלכה כמי [כתנא] שמתקיים כלפיו "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה", אלא אם נאמר, שהכלל של "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה" לא תקף כאשר האמורא מסביר את התנא [כתירוץ השני בסוגייתנו], אלא, הכלל תקף כאשר האמורא מקשה ומיישב לפי שיטת תנא מסויים !!!
15.
בגמרא:
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: אמרו הלכה כרבי שמעון. ומי אמר רבי יוחנן הכי? והא בעא מיניה ההוא סבר קרויא, ואמרי לה סרויא, מרבי יוחנן: קינה של תרנגולת מהו לטלטולי בשבת? - אמר ליה: כלום עשוי אלא לתרנגולין? - הכא במאי עסקינן - דאית ביה אפרוח מת. הניחא למר בר אמימר משמיה (דרב) +מסורת הש"ס: [דרבא]+ דאמר: מודה היה רבי שמעון בבעלי חיים שמתו שאסורין, אלא למר בריה דרב יוסף משמיה דרבא. דאמר: חלוק היה רבי שמעון [אפילו] בבעלי חיים שמתו, שהן מותרין, מאי איכא למימר? - הכא במאי עסקינן - בדאית ביה ביצה. - והאמר רב נחמן: מאן דאית ליה מוקצה - אית ליה נולד, דלית ליה מוקצה - לית ליה נולד! - דאית ביה ביצת אפרוח. כי אתא רב יצחק ברבי יוסף אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהודה, ורבי יהושע בן לוי אמר: הלכה כרבי שמעון. אמר רב יוסף: היינו דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: אמרו הלכה כרבי שמעון. אמרו - וליה לא סבירא ליה.
הגמרא מציינת, שכאשר אמוראים אומרים על אמורא אחר "אמרו הלכה..." הכוונה שאותו אמורא לא סובר כאותו תנא.
16.
אמר ליה אביי לרב יוסף: ואת לא תסברא דרבי יוחנן כרבי יהודה? הא רבי אבא ורבי אסי איקלעו לבי רבי אבא דמן חיפא, ונפל מנרתא על גלימיה דרבי אסי ולא טילטלה. מאי טעמא? לאו משום דרבי אסי תלמידיה דרבי יוחנן הוה, ורבי יוחנן כרבי יהודה סבירא ליה דאית ליה מוקצה? –
משמע מהגמרא "יסוד" חשוב: אם רב אסי שהיה תלמידו של רבי יוחנן סובר שיש דין מוקצה משמע מכך שגם רבו – רבי יוחנן – כך סובר. ["רב ותלמיד"]
17.
אמר ליה: מנרתא קאמרת? מנרתא שאני. דאמר רבי אחא בר חנינא אמר רבי אסי: הורה ריש לקיש בצידן: מנורה הניטלת בידו אחת - מותר לטלטלה, בשתי ידיו - אסור לטלטלה. ורבי יוחנן אמר: אנו אין לנו אלא בנר כרבי שמעון. אבל מנורה, בין ניטלה בידו אחת בין ניטלה בשתי ידיו - אסור לטלטלה. וטעמא מאי? רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: הואיל ואדם קובע לה מקום. אמר ליה אביי לרב יוסף: והרי כילת חתנים,
לומדים מסוגייתנו שהגמרא מעוניינת לדעת מהי שיטתו של רבי יוחנן בסוגיית מוקצה.
