הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
איך מכינים תה בשבת?
שבת מב ע"ב
מי שרוצה להכין כוס תה פשוטה בשבת, עלול להיתקל במספר רב של שאלות הלכתיות:
בישול עלי התה, בישול הלימון (כשמניחים פלח לימון בתוך הכוס. כמובן שאי אפשר לסחוט לימון אל תוך התה), בישול הסוכר, ואפילו כיבוס שקית התה. בשיעור זה ברצוני לבחון את כל הנקודות הללו, כדי שנדע איך להכין כוס תה בשבת...
אחד המושגים הבסיסיים בדיני בישול בשבת הוא המושג כלי ראשון וכלי שני. הכלי הראשון הוא הכלי שהיה מונח על גבי האש, ואילו הכלי השני הוא הכלי שאליו הועבר האוכל לאחר מכן. נאמר במשנה שאין לתת תבלין אל תוך כלי ראשון – למרות שהוא הועבר מעל גבי האש, אבל מותר לתת את התבלין לתוך הכלי השני:
1. משנה שבת פרק ג משנה ה
האילפס והקדרה שהעבירן מְרוּתָחִין לא יתן לתוכן תבלין, אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי. רבי יהודה אומר: לכל הוא נותן, חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר.
את דברי ר' יהודה, שחולק על תנא קמא, אפשר להבין בשני אופנים:
א. יכול להיות שהוא חולק על הרישא של המשנה, והוא מיקל: תנא קמא אמר שאסור ליתן תבלין בכלי ראשון, ור' יהודה אומר שמותר, אלא אם כן יש בזה חומץ וציר.
ב. יכול להיות שהוא חולק על הסיפא של המשנה, והוא מחמיר: תנא קמא אמר שמותר ליתן תבלין בכלי שני, ור' יהודה מסייג את הדברים ואומר שזה מותר רק אם אין בזה חומץ וציר.
הגמרא מוכיחה שהפרשנות הראשונה היא הנכונה, כלומר שר' יהודה בא להקל.
בהמשך הדברים מביאה הגמרא דיון לגבי מלח – האם הוא מוגדר כתבלין:
2. תלמוד בבלי שבת מב, ב
איבעיא להו: רבי יהודה ארישא קאי, ולקולא, או דילמא, אסיפא קאי ולחומרא? - תא שמע: דתניא, רבי יהודה אומר: לכל אילפסין הוא נותן, לכל הקדירות רותחות הוא נותן, חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר.
סבר רב יוסף למימר: מלח הרי הוא כתבלין, דבכלי ראשון - בשלה, ובכלי שני לא בשלה. אמר ליה אביי, תני רבי חייא: מלח אינה כתבלין, דבכלי שני נמי בשלה. ופליגא דרב נחמן, דאמר רב נחמן: צריכא מילחא בישולא כבשרא דתורא (=מלח צריך בישול רב, כמו בשר של שור). ואיכא דאמרי, סבר רב יוסף למימר: מלח הרי הוא כתבלין, דבכלי ראשון - בשלה, בכלי שני לא בשלה. אמר ליה אביי, תני רבי חייא: מלח אינה כתבלין, דבכלי ראשון (=שאינו על גבי האש) נמי לא בשלה. והיינו דאמר רב נחמן: צריכא מילחא בישולא כבישרא דתורא.
להלכה פוסקים כלישנא בתרא, שמלח אינו מתבשל בקלות, וגם בכלי ראשון הוא אינו מתבשל.
לסיכום: מכאן ראינו שיש חילוק בין כלי ראשון לכלי שני: כלי ראשון, למרות שהוא הוסר מעל גבי האש, מבשל את התבלין (אבל לא את המלח), ואילו כלי שני אינו מבשל את התבלין ומותר לשים תבלין בתוכו.
מקור נוסף שממנו מוכח שכלי שני אינו מבשל הוא הסיפור על רבי בבית המרחץ:
3. תלמוד בבלי שבת מ, ב
אמר רבי יצחק בר אבדימי: פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי, ואמר לי: טול בכלי שני ותן. שמע מינה תלת, שמע מינה: שמן יש בו משום בשול, ושמע מינה: כלי שני אינו מבשל, ושמע מינה: הפשרו זהו בשולו.
רבי לא התיר להניח כלי של שמן קר בתוך האמבטיה הרותחת בשבת כדי להפיג את צינת השמן, אבל התיר לעשות זאת אם לוקחים מים מהאמבטי ומעבירים לכלי שני, ובתוך המים האלה שמים את השמן, כי אז המים הם בכלי שני. שוב מוכח מכאן שכלי שני אינו מבשל. התוספות שואלים מהי הסברא לחלק בין כלי ראשון לכלי שני, וזהו ההסבר שלהם:
4. תוספות מסכת שבת דף מ עמוד ב
ושמע מינה כלי שני אינו מבשל - תימה מאי שנא כלי שני מכלי ראשון? דאי יד סולדת, אפי' כלי שני נמי, ואי אין יד סולדת אפילו כלי ראשון נמי אינו מבשל!? ויש לומר, לפי שכלי ראשון מתוך שעמד על האוּר דופנותיו חמין ומחזיק חומו זמן מרובה, ולכך נתנו בו שיעור דכל זמן שהיד סולדת בו אסור. אבל כלי שני אף על גב דיד סולדת בו מותר שאין דופנותיו חמין והולך ומתקרר.
הסברא של התוספות היא זו: יכול להיות שעומדים לפנינו שני כלים, שבתוכם יש תבשיל בטמפרטורה זהה. אבל האחד, שהיה על גבי האש, דופנותיו חמים, והם ממשיכים לחמם את מה שבתוכם, וממילא יש בזה כח לבשל, ואילו השני – שלא היה על גבי האש – התבשיל שבתוכו הולך ומתקרר, ואין בו כח לבשל.
בתלמוד הירושלמי משתמשים בביטוי ההפוך מ'יד סולדת', והוא 'יד שולטת'. לפי דעת ר' יוסי אין חילוק בין כלי ראשון לכלי שני בכלל, וכל עוד היד שולטת אין בזה חשש בישול, ואם אין היד שולטת – יש בזה בישול. אבל ר' יונה מסביר שבכל מקרה מדובר בחום כזה שאין היד שולטת בו, ובכל זאת אין איסור בישול כלל לאחר שהוסרה הקערה מעל האש, ומדובר בהרחקה של חכמים, והם עשו הרחקה לכלי ראשון ולא לכלי שני:
5. תלמוד ירושלמי שבת פרק ג הלכה ד
הכל מודין בכלי שני שהוא מותר. מה בין כלי ראשון מה בין כלי שני? אמר רבי יוסי: כאן היד שולטת וכאן אין היד שולטת. אמר רבי יונה: כאן וכאן אין היד שולטת אלא עשו הרחק לכלי ראשון ולא עשו הרחק לכלי שני.
לכאורה, לפי זה, אין שום בעיה להכניס שקית תה לתוך כוס של מים חמים, שהרי הכוס הוא כלי שני, וכלי שני אינו מבשל גם אם הוא רותח. ואולם, לדברים האלה יש הסתייגות אחת, והיא מה שחז"ל קראו 'קלי הבישול'. יש דברים שאסור אפילו להדיח אותם במים חמים בשבת, מכיון שבכך נגמרת מלאכתן:
6. משנה שבת פרק כב משנה ב
כל שבא בחמין מערב שבת שורין אותו בחמין בשבת, וכל שלא בא בחמין מערב שבת מדיחין אותו בחמין בשבת, חוץ מן המליח הישן ודגים מלוחים קטנים וקולייס האיספנין שהדחתן זו היא גמר מלאכתן.
הגמרא הביאה את המשנה הזו כראיה לכך שגם מי שמבשל ביצה בצד המיחם יהיה חייב חטאת, שהרי התוצאה היא שהביצה נהייתה קשה:
7. תלמוד בבלי שבת לח, ב
אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל... איבעיא להו: גלגל מאי? - אמר רב יוסף: גלגל - חייב חטאת. אמר מר בריה דרבינא: אף אנן נמי תנינא: כל שבא בחמין מלפני השבת - שורין אותו בחמין בשבת, וכל שלא בא בחמין מלפני השבת - מדיחין אותו בחמין בשבת, חוץ מן המליח ישן וקולייס האיספנין שהדחתן זו היא גמר מלאכתן. - שמע מינה.
מוכח מכאן שלמרות שבאופן עקרוני אמרנו שכלי שני אינו מבשל, הרי שישנם דברים חריגים שמתבשלים גם בכלי שני.
לסיכום: הכלל אומר שכלי ראשון מבשל גם לאחר שהוסר מהאש וכלי שני אינו מבשל כלל, אבל לכלל הזה יש שני חריגים: מלח אינו מתבשל אפילו בכלי ראשון, כי הוא דורש בישול חזק יותר. מצד שני, ביצה מתבשלת גם בכלי שני, כי קל לבשל אותה.
ואולם, מכיון שמדובר בחשש איסור תורה של בישול, הפוסקים חששו שביצה אינה דוגמא יחידה ואולי יש עוד דברים שהם מקלי הבישול. השולחן ערוך פסק שגם לחם נחשב מקלי הבישול, ולכן אין לשים אותו אפילו בכלי שני:
8. שולחן ערוך אורח חיים סימן שיח סעיף ה
יש מי שאומר דדבר שנאפה או נצלה, אם בשלוֹ אח"כ במשקה, יש בו משום בישול, ואסור ליתן פת אפילו בכלי שני שהיד סולדת בו, ויש מתירין. הגה: בכלי שני; ויש מקילין אפילו בכלי ראשון; ונהגו ליזהר לכתחלה שלא ליתן פת אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו.
בעניין הזה יש שתי חומרות שמצטרפות זו לזו:
א. הלחם הוא אפוי, וההלכה קובעת שאין בישול אחר בישול. אלא שחוששים לדעת מי שסובר שיש בישול אחר אפיה, ולכן מתייחסים ללחם כאילו אינו אפוי.
ב. אפילו דבר חי, כאמור, אינו מתבשל בכלי שני, אבל כאן חוששים שהלחם הוא מקלי הבישול שמתבשלים גם בכלי שני, ולכן אסרו לשים את הלחם בכלי שני.
כך מסכם את הדברים המשנה ברורה:
9. משנה ברורה (ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, המאה ה-20, ליטא) סימן שיח ס"ק מב
ואסור ליתן פת וכו' - הוסיף בזה דין אחר, והטעם דסבירא ליה לדעה זו דיש דברים שמתבשלים אפילו בכלי שני מפני שהם רכים ואין אנו בקיאים וע"כ הוסיף לאסור ליתן פת האפוי דהוא רכיך אפילו בכלי שני וה"ה דלדעה זו יש להחמיר נמי בשאר דברים שלא ליתנם בכלי שני ועיין לקמן בס"ט אודות תבלין:
מכאן כתבו הפוסקים שיש לחשוש על כל דבר שמא הוא מקלי הבישול כמו לחם, ולכן אפילו בכלי שני אין לשים אותו. ואולם, בדברים שנאמר בהם במפורש שאפשר לשים אותם בכלי שני (מים, שמן, תבלין) לכאורה אין בעיה.
אלא שכאן בא ה'חיי אדם' ומוסיף עניין נוסף: הוא מחלק בין חום שהיד סולדת בו לבין חום שהיד נכוית בו, ואומר שאם מדובר בחום שהיד נכוית בו, אזי גם כלי שני מבשל:
10. חיי אדם (ר' אברהם דנציג, המאה ה-18, פולין) הלכות שבת כלל כ סעיף ד
כלי שני אינו מבשל אפילו אם היד סולדת בו. ואמנם כיון דיש דברים המתבשלים אפילו בכלי שני ואין אנו בקיאים, יש להחמיר שלא ליתן שום דבר דשייך בו בישול אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו. ולכן יש להיזהר במלח ובצלים בשבת שלא ליתן בקערה וכל שכן לערות עליהם מכלי ראשון. ואם הוא רותח כל-כך עד שהיד נכוית בו, נראה לי דלכולי עלמא מבשל.
בדברי ה'חיי אדם' יש כמה חידושים:
א. הוא מרחיב את דברי הרמ"א על פת, כפי שכתבנו, ואומר שאין לתת שום דבר בכלי שני, כי חוששים שכל דבר הוא מקלי הבישול.
ב. הוא אומר שאפילו מלח – שבגמרא נאמר שגם בכלי ראשון אינו מתבשל, כי הוא צריך בישול כבשר השור – אין לשים בכלי שני. ואולי הוא פוסק כמו הלישנא הראשונה.
ג. הוא אומר שכאשר מדובר בחום גבוה, שהיד לא רק סולדת בו אלא גם נכוית בו – אין משמעות לשאלה באיזה כלי מדובר, ובכל מקרה זה יכול לבשל.
גם החזון אי"ש מביא דברים דומים, אלא שהוא כותב שזה לא מעיקר הדין אלא חומרא. לכן הוא כותב שמותר לשים לימון בתוך כוס תה, ובלבד שהתה לא יהיה חם כל-כך שהיד נכוית בו:
11. חזון איש (ר' אברהם ישעיהו קרליץ, המאה ה-20, ישראל) סימן נב אות יט
וכל זה במים שהיד סולדת בהם, אבל אם המים רוחחים ביותר שיד אדם נכוית יש בישול בכלי שני בכל דבר, וכמש"כ במ"ב סקמ"ח בשם החיי אדם, והוא מדברי הר"מ פ"ג מהלכות מעשר הט"ו ופי׳ כן דברי הירושלמי וכמש"כ בחזו"א מעשרות סי' ד' סקי"ח.
ומיהו כתבנו שם דגמ' דידן פליגא, ומ"מ קשה להקל באיסור שבת, ולפ"ז נפל בבירא היתר כלי שני, דקשה לשער בין יד סולדת לנכוית, ובלא"ה נוהגין להחמיר בכלי שני ביד סולדת ע"פ דברי הרמ"א והאחרונים וכמש"כ לעיל, וגם משום מיחזי כמבשל כמש"כ המ"א סקע"ו. ומיהו מעיקר הדין נראה דאין איסור בכלי שני אפילו יד נכוית, כיון דלא הזכירו זה הפוסקים הרי"ף והר"מ והרא"ש וטוש״ע, והסמ"ג לא אסר אלא פת.
ונראה דמותר ליתן לימון לתוך כלי שני אף שהיד סולדת, דמשום נראה כבישול ליכא והוי כתבלין, ומשום קל להתבשל אין להחזיק בסתם וכמש"כ לעיל, ורק ביד נכוית יש מקום לחוש לדברי החיי אדם. ומשום משקין היוצאין ליכא, כיון שיוצאין מתחלה בתערובות, וכמש"כ במ"ב סי' שכ ס"ק י"ד בשם אחרונים ז"ל דמותר ליתן ענבים לתוך יין שיתבקעו ויזובו יין, ואף כשיש על פניהן לחלוחית משקה, אין על זה שם משקה דבטלין אגב אוכל.
ולענין כלי שלישי, במקום שכלי שני אסור כגון בפת, או בצלים לדעת האחרונים המחמירין, כתב במ"ב שהפמ"ג מצדד להקל, ולא מצינו מקור לחלק בין שני לשלישי, ואם דברים מתבשלים בשני מתבשלים בשלישי ואין הדבר תלוי אלא בחום המים שיהיו חמים שהיס"ב, וכן להחיי אדם המחמיר ביד נכוית אף בכלי שלישי אסור, ומיהו כיון שאינו אלא חומרא, במה שנהגו נהגו, ועל הרוב אין כלי שלישי יד סולדת ולכן הקילו.
לפי דברי ה'חזון איש' אין הבדל בין כלי שני לכלי שלישי, וממילא מה שאסור לעשות בכלי שני אסור גם בכלי שלישי – אלא אם כן היד אינה סולדת בו. ואולם, הפרי מגדים מוכיח מדברי המגן אברהם שגם מה שאסור לשים בכלי שני יהיה מותר בכלי שלישי, שהרי אפילו עירוי מכלי שני יהיה מותר במקרה זה:
12. פרי מגדים (ר' יוסף תאומים, המאה ה-18, גרמניה) או"ח סימן שיח אות יז
וכלי שני וכלי שלישי משמע מסתימת הפוסקים כאן וביורה דעה קה דאין לחלק, ולמאן דאמר כלי שני מפליט ומבליע הוא הדין שלישי ורביעי, כל שהיד סולדת בו. אבל בסימן תמ"ז במגן אברהם אות ט' מחלק דכלי שני עירוי שלו אין לחוש, וכל שכן שלישי.
להלכה, הרבה חוששים לדעתו של ה'חזון איש' ואינם שמים שקית תה אפילו בכלי שלישי. לשיטתם אין אפשרות להכין תה בשבת אלא אם כן הכינו תמצית תה מערב שבת. תמצית התה המוכנה היא כמו מים מבחינת הלכות בישול, והרי הגמרא אמרה שאפשר לשים מים בכלי שני. יש המקפידים אף להניח את תמצית התה על גבי המיחם כל השבת, וממילא התמצית נשארת חמה ואין בה איסור בישול כלל. זה פותר גם את החשש של ה'חיי אדם' שאם היד נכוית, יש בישול אפילו במים בכלי שני.
כך כותב ערוך השולחן לעשות לכתחילה:
13. ערוֹך השולחן (הרב יחיאל מיכל הלוי עפשטיין, המאה ה-19, רוסיה הלבנה) או"ח שיח, כח
וכיון שנתבאר דכל דבר שהדחתן זו היא גמר מלאכתן הוי בישול וחייב בשבת לפ"ז העשב שקורין טֵה שמערין עליהם חמין ודבר ידוע שבישולן קל ואפילו בכלי שני מתבשלים כמו שעינינו רואות, המערה עליהן חמין בשבת אפילו ע"י כלי שני חייב חטאת. ורבים נכשלים בזה בטענות של הבל. יש שאומרים שהטי"י כבר נתבשל במקומו ואין בישול אחר בישול, וטעות גדול הוא... ואיך נאמר על זה שהוא כבר מבושל והרי מוכרין אותו עתה בכסף מלא כדי לבשלו!? וגם שמעתי ששקר הדבר שאין מבשלין אותו במקומו.
...ובפרט שעינינו רואות שמתבשלים בכלי שני ובכלי שלישי שבישולן קל. ויש שנוהגים לערות עליהם רותחים מכלי ראשון מבעוד יום, ועומד מעט, ואח"כ שופכים המים, והטי"י נשאר יבש, ולמחרת בבוקר שופכים עליו חמין מכלי ראשון שהרי כבר נתבשל מאתמול ואין בישול אחר בישול בדבר יבש. אך בזה האופן צריך להשהות החמין על הטי"י מבעוד יום מעט זמן כדי שיתבשל ולא לערות החמין על הטי"י ותיכף לשפוך החמין לחוץ, דברגע אחת לא יתבשלו. והדרך הישר הוא להכין הסענ"ס מבעוד יום, וכן אנו נוהגים.
כך פסק גם הרב נויבירט ב'שמירת שבת כהלכתה':
14. שמירת שבת כהלכתה (הרב יהושע ישעיה נויבירט, ירושלים) פרק א סעיף נז
עירוי מכלי שני וכן כלי שלישי נוהגים להקל בו ולומר שאין בו משום איסור בישול. ואף על פי כן אין לערות מים חמים או תבשיל חם אפילו מכלי שני, אם אמנם חמים הם בשיעור שהיד סולדת בהם, על ביצה, על עלי תה, או על דבר מלוח הרבה שאי אפשר לאוכלו בלי שטיפה במים, כגון דג מלוח, מכיון שהמים מכשירים אותו לאכילה, וכן אין להכניסם לכלי שלישי.
ואולם, הרב עובדיה יוסף כותב שיש להחמיר ולא לשים את שקית התה בכלי שני, אבל מותר לשים אותו בכלי שלישי ואפילו לערות מכלי שני עליו:
15. שו"ת יביע אומר (הרב עובדיה יוסף) חלק ז - אורח חיים סימן מ
ולענין השאלה אם מותר ליתן שקית תה לכלי שני של מים חמים שהיד סולדת בו, או אם אפשר לכל הפחות להתיר בכלי שלישי. הנה בספר נתיבות השלום על אה"ע (בסוף הספר דף ו' ע"ד), כתב, שאסור ליתן עלי תה אף בכלי שני, מכיון שכתבו הפוסקים שיש הרבה דברים שהם קלי הבישול, ויש לחוש לזה גם לגבי עלי התה...
וכן ראיתי לידידי הגר"ש משאש בשו"ת תבואות שמש (חאו"ח סימן ל) שישב על מדוכה זו, בדין עשיית התה בשבת, והעלה שיש להתיר לתת עלי התה לתוך כלי שני שהיס"ב, הואיל וכלי שני אינו מבשל. אלא שהוא נהג להחמיר על עצמו לערות מכלי שני לתוך כלי שלישי שמונח בו התה, שמכיון שהוא עירוי מכלי שני לשלישי מותר בשופי.
...אמנם נראה שעל ידי עירוי מכלי שני על עלי התה שבכלי שלישי יש להקל גם למעשה, וזאת ע"פ מ"ש הפרי מגדים...
גם הלום ראיתי בשו"ת שאלי ציון מהדורה תניינא (חאו"ח ס"ס כב) שכ', בענין שקיות תה לגבי שבת, נראה שאף אם נאמר שאין חשש בישול בהם כשנעשה ע"י כלי שלישי, מכל מקום לכאורה יש לחשוש כשנותנים השקית בתוך מים חמים משום כיבוס, דשרייתו של בגד זהו כיבוסו, וצ"ע אם דרך כיבוס בכיוצא בזה. ומרן הגאב"ד (רבינו צבי פסח פראנק) הורה להחמיר בזה. ע"כ. והנה לפי מ"ש הרמ"א בהגה (סימן שב ס"ט) שבגד שאין עליו לכלוך לא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו, ואע"פ שחילק שם בין מים מועטים למים מרובים שיש לחוש שמא יסחוט, כאן אין דרכו להסחט... ובנ"ד שתיכף המים חמים מתאדמים, יש עוד סברא להקל, דהו"ל כשאר משקים. והעיקר דלא שייך בזה חשש כיבוס כלל. ולדינא יש להקל אף בעירוי מכלי שני על השקית של התה שבכלי שלישי אף שהיס"ב. וכן המנהג.
גם הרב משה פיינשטיין הורה להלכה להקל בכלי שלישי, וכתב שאין לחשוש גם לסברתו של החיי אדם לגבי יד נכוית בו בכלי שלישי:
16. אגרות משה (הרב משה פיינשטיין, המאה ה-20, ארה"ב) או"ח ד סימן עד
(ד) האם יש לחוש לדעת החיי אדם דכלי שני מבשל ביד נכוית בו לכ"ע והאם יש לחוש ליד נכוית בו אף בכלי שלישי.
תשובה: לא שייך לידע מנהג בזה משום דמחמירין אנו בכלי שני בכל דבר משום דיש דברים שמתבשלין גם בכלי שני ולא ידוע לנו שלכן החלוק ביד נכוית לא מצוי שיהיה נוגע לנו לדינא. וליד נכוית בכלי שלישי שהוא נוגע לכל הדברים נוהגין שאין מחלקין דבכל כלי שלישי מקילין. אבל אין ללמוד ממנהג זה להקל גם בכלי שני דאפשר אף להחיי אדם ליכא איסור בכלי שלישי אף בנכוית ואולי ליכא כלל מציאות זה.
(טו) הנה עלי התה אינם מבושלים בעשייתם אלא רק מיובשים בחום. האם מותר להכין תה בכלי שלישי בשבת.
תשובה: לע"ד לא נראה כלל לומר דאיכא דברים שמתבשלים בכלי שלישי. דלא מצינו אלא שבכלי שני יש דברים המתבשלין וממילא מאחר שאין אנו יודעין יש לאסור כל דבר, ובכלי שלישי לא מצינו, ומה שכתב בערוך השולחן סימן שי"ח סעיף כ"ח דעינינו רואות שתה מתבשל גם בכלי שלישי לא מובן זה ומה שרואין אנו בעינינו שמתאדמין המים זה אינו ענין בשול דאף בקרים ממש מתאדמין במשך זמן וכ"ש בחמין כשאין היד סולדת ולא זהו ענין בשול, הגע עצמך דמה שעינינו רואות אינו כלום דהא מלח רואין אנו שבחם קצת מרגישין טעם המלח כמו בשמו אותו בחמין שהיד סולדת ומ"מ הלכה כר"נ (שבת מ"ב ע"ב) דאפילו ראשון לא בשלה... אלמא דבשול הוא ענין אחר... וכן הוא בעלי הטיי שמה שנצבע המים בחום קטן אינו ענין בשול, שלכן אפשר שהוא מקושי הבשול וא"כ אין לנו לומר מעצמנו כלום אלא מקבלה וממילא הוא ככל סתם דברים דהוא בכלי שני ספק ובכלי שלישי יש להתיר.
לסיכום:
מכל הבעיות שהזכרנו בתחילת הדברים:
לעניין בישול הלימון אמרנו שאין בעיה מכיון שהלימון הוא ככל תבלין שאינו מתבשל בכלי שני נעשית אל תוך כוס התה.
לעניין בישול הסוכר – גם אם לא נתייחס אליו כתבלין, הרי שהוא כבר מבושל מלפני כן, ולכן אין בזה איסור.
לעניין כיבוס שקית התה – הרב עובדיה יוסף כתב שמכיון שהשקית לא היתה מלוכלכת אין שרייתה נחשבת כיבוס, ומה עוד שהמים מקבלים צבע מהר מאוד, וכאשר מדובר בשאר משקין לא אומרים "שרייתו זהו כיבוסו". ואולם, נראה שאין לסחוט את השקית אל דפנות הכוס כדי להוציא את התה הספוג בה.
עיקר הדיון שלו הוא בבישול עלי התה. וכאן יש כמה אפשרויות:
א. המחמירים ביותר יכינו תמצית תה מלפני השבת וישמרו אותה חמה כל השבת.
ב. מי שאינו חושש לדברי ה'חיי אדם' שכשהיד נכוית יש בזה בישול, יכול להשאיר את תמצית התה קרה, ולמזוג את תמצית התה אל תוך הכוס. מי שחושש לצביעה במשקין יערה מכלי שני אל תוך כלי שלישי שיש בו תמצית תה.
ג. מי שאינו חושש לחומרא של החזון איש, וסובר שבכלי שלישי אין בישול כלל, אינו צריך להכין תמצית תה מערב שבת, אלא ימזוג מים מהמיחם לכוס ריקה, וממנה יערה לכלי שלישי, שבה תהיה מונחת שקית התה.
