פנינים
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק"
האם גם קידושא רבה שאין בה כסאות לישיבה נחשבת כשעת הדחק?
שבת מה ע"א
בערב שבת חנוכה שלפני כמה שנים, הזמין יהודי נכבד מתושבי עיר הבירה לונדון, את מכריו וידידיו לקידושא רבה לכבוד השבת והחג שתיערך בביתו ביום השבת קודש לאחר התפילה. בבוקר יום השבת, הגיעה המשרתת הנוכריה אל הבית, והיא החלה לערוך את השולחן לקראת עשרות המתפללים העתידים להיאסף בו בסיומה של התפילה. והנה הבחינה במנורת החנוכה שעמדה על כסא בכניסה לחדר, הסירה אותה מהכיסא והניחה אותו סביב השולחן.
הכסא הרי הוא מוקצה מטעם בסיס לדבר האסור, שהרי בערב שבת בין השמשות שימש כבסיסה של המנורה וכיון שהתערב בין הכיסאות עלתה הסברא בין הנאספים שכולם אסורים בטלטול, לפי שמוקצה נחשב דבר שיש לו מתירין (שהרי הוא מותר לאחר השבת) ודבר שיש לו מתירים, אינו בטל ברוב.
השאלה המעניינת התגלגלה לפתחו של ראש ישיבת טשעבין הגאון רבי אברהם גניחובסקי (שהשלושים לפטירתו כלו בשבוע שעבר) והוא דן בה בכמה דרכים מקוריות ("בני ראם" סימן עג).
הוא פותח את הנידון בדיני היתר וביטול קרוב ורוב, אך למעשה מוכיח שאין בהם כדי להתיר את טלטולם של הכיסאות הללו. ולפיכך מעלה סברא שאולי ניתן להתיר לפי דברי הגמרא בסוגייתנו האמורים גם כן לעניין נרות החנוכה - שכדאי הוא רבי שמעון הסובר שאין מוקצה, לסמוך עליו בשעת הדחק, ואולי גם בנידון הזה אפשר לומר שכדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו. אלא שהגר"א מסייג גם היתר זה, כיון שלפי המקום והענין לא הייתה אותה שעה נחשבת כשעת הדחק ואי אפשר להסתמך על דעת רבי שמעון שאין מוקצה בענין זה.
ולפיכך, הוא מבאר כי אין דרך אחרת באותו נידון, כי אם לומר לנכרי שייקח מן המקום את כל הכיסאות ויביא אחרים תחתיהם, שאז זהו שבות דשבות (אמירה לנכרי היא שבות, וטלטול מוקצה - אף הוא שבות) במקום מצוה - שקידושא רבה והכינוס שהיה במקום היה להתוועד בדברי תורה, שמותר בכהאי גוונא. (יישר כח לאחי הבה"ח דוד צבי ני"ו שהפנני לנידון זה).
