הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטוי: "דבר שאינו מתכוון"
שבת מא ע"א-ע"ב
משנה. המיחם שפינהו - לא יתן לתוכו צונן בשביל שיחמו, אבל נותן הוא לתוכו, או לתוך הכוס כדי להפשירן.
גמרא. מאי קאמר? - אמר רב אדא בר מתנא, הכי קאמר: המיחם שפינה ממנו מים חמין - לא יתן לתוכן מים מועטים כדי שיחמו, אבל נותן לתוכו מים מרובים - כדי להפשירן.
והלא מצרף! - רבי שמעון היא, דאמר: דבר שאין מתכוין - מותר.
מתקיף לה אביי: מידי מיחם שפינה ממנו מים קתני? מיחם שפינהו קתני!
אלא אמר אביי, הכי קאמר: המיחם שפינהו ויש בו מים חמין - לא יתן לתוכו מים מועטין בשביל שיחומו, אבל נותן לתוכו מים מרובים כדי להפשירן. ומיחם שפינה ממנו מים - לא יתן לתוכו מים כל עיקר, מפני שמצרף. ורבי יהודה היא, דאמר: דבר שאין מתכוין - אסור.
1.
תוספות מסכת שבת דף מא עמוד ב:
מיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שמצרף ורבי יהודה היא - אבל לר"ש שרי אף על פי שמצרף כיון דאינו מבשל כגון שיש בו מים הרבה שאין המיחם מספיק לבשל רוב המים שבתוכו כדאשכחן בפרק אמר להם הממונה (יומא דף לד: ושם) שאין מבשל ומצרף דקאמר רבי יהודה מביאין עששיות של ברזל ומטילין לתוך המים שתפיג צינתן ואם היה מבשל היה אסור
ואפ"ה פריך והלא מצרף
ואף על גב דאביי סבר כר"ש
אביי פוסק כשיטת רבי שמעון ב"מלאכה שאינו מתכוון" שמותר ["רבי שמעון" - שיטה].
2.
המשך דברי תוס':
דהא אמר לעיל כל מילי דמר עביד כרב לבר מהני תלת דעביד כשמואל וחד מינייהו הלכה כר"ש בגרירה ומסתמא אביי כרבה רביה סבירא ליה
ההוכחה שאביי פסק כרבי שמעון [ב"מלאכה שאינו מתכוון" - מותר] נובעת מהעובדה, שכך סובר רבו – רבה. ובמקור שמצטט תוס' מוכח שגם שמואל פוסק כרבי שמעון.
3.
המשך דברי תוס':
מ"מ מוקי מתניתין כרבי יהודה משום דקשיא ליה מידי מיחם שפינה ממנו מים קתני
בכל זאת טוען אביי שמשנתנו תואמת את שיטת רבי יהודה דווקא מפני שכך משמע מפשט המשנה.
4.
המשך דברי תוס':
ורב אדא לא חייש לקושיית אביי ומוקי לה כהלכתא כר"ש
רב אדא מיישב בדוחק את משנתנו כשיטת רבי שמעון.
5.
המשך דברי תוס':
ול"ג לעיל אמר רב אדא בר מתנא אמר רב דרב סבר כר' יהודה בגרירה
לא יתכן שרב אדא אמר את פירושו בשם "רב", שהרי "רב" פוסק כרבי יהודה ש"מלאכה שאינו מתכוון" - שאסור.
6.
המשך דברי תוס':
ועוד דבהדיא מוקי בסמוך מתני' כר' יהודה
וצ"ל דלא הוי פסיק רישיה שיכול להיות שלא יצרף דבפסיק רישיה מודה ר"ש
תוס' מוסיף שצריך להסביר בסוגייתנו שעל ידי המים הקרים "שמא" יהיה צירוף, זאת אומרת שמא יתחזק הכלי ובזה האדם עובר על איסור "מתקן כלי" [="מכה בפטיש"]. כוונת התוס' לומר, שאם בוודאות יתחזק הכלי הרי שאפילו רבי שמעון שסובר, שמלאכה שאינו מתכוון – מותר, זה בתנאי שהאיסור עצמו לא ייגרם באופן ודאי-הכרחי כתוצאה מפעולתו המותרת, אבל אם מדובר ב"פסיק רישיה" – דהיינו, שהאיסור ייגרם באופן ודאי - גם רבי שמעון אוסר, ואם במשנה מדובר ש"מותר" [לפי רבי שמעון] הרי זה דווקא כשאין "פסיק רישיה".
7.
המשך דברי תוס':
והא דפריך והלא מצרף ה"ק והלא שמא מצרף
קשה דהכא משמע דבצירוף אסר ר' יהודה נמי דבר שאין מתכוין ובפרק אמר להם הממונה גריס רש"י ה"מ דאורייתא אבל הכא צירוף דרבנן ול"ג אין שבות במקדש
ומפרש דדוקא בדבר שהוא מן התורה אית ליה לר' יהודה דבר שאין מתכוין אסור אבל בצירוף שהוא דרבנן לא
תוס' מקשה שמהגמרא במסכת יומא משמע שרק אם האיסור הוא מדאורייתא אוסר רבי יהודה ב"מלאכה שאינו מתכוון". ושם משמע בגמרא שפעולת צירוף היא איסור מדרבנן.
8.
המשך דברי תוס':
ומיהו בלאו הכי קשה לפי' דהא ר' יהודה אסר בגרירה במתניתין דביצה דפרק י"ט (ביצה דף כג:) דתנן ואינה נגררת אלא ע"ג כלים דמשמע אבל ע"ג קרקע לא ומוקמינא כר' יהודה דאסר באין מתכוין אף על גב דבגרירה ליכא איסורא דאורייתא אפי' במתכוין כדמשמע בסוף פירקין דהוי חורש כלאחר יד
תוס' טוען שמשמע במסכת ביצה שרבי יהודה אוסר גם כשהאיסור שעלול להיגרם הוא איסור דרבנן.
9.
המשך דברי תוס':
ועוד דשמעתא דהתם קשה דמשני אביי אפי' תימא כשהגיע לצירוף דבר שאינו מתכוין מותר ופריך ומי אמר אביי הכי והתניא ימול בשר ערלתו אפי' במקום בהרת יקוץ דברי רבי אושעיא והוינן בה קרא ל"ל ואמר אביי לא נצרכה אלא לר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור והשתא אמאי לא מייתי ההיא דביצה דהיא משנה שלמה דאסר ר' יהודה דבר שאין מתכוין ומייתי מילתיה דאביי
ועוד מוחק הספר דגרס ואין שבות במקדש לכך נראה לפרש התם אביי אמר אפילו כו' דבר שאין מתכוין מותר פי' מותר לר' יהודה ולא אסר ליה ר' יהודה דבר שאין מתכוין אלא מדרבנן ופריך מימול בשר ערלתו דמוקי אביי דאיצטריך לר' יהודה קרא א"כ ש"מ דאסר ר' יהודה אין מתכוין מן התורה ומשני
וה"ג ה"מ בכל התורה כולה פי' בכל התורה כולה חוץ משבת אסור מן התורה אבל צירוף דגבי שבת לא אסור אין מתכוין אלא מדרבנן דכיון דאין מתכוין לא הויא מלאכת מחשבת ושרי דאין שבות במקדש והשתא א"ש הכא
מובאת כאן דעה, שיש לחלק בין שאר דיני התורה לבין מלאכת שבת. לדעת רבי יהודה כל פעולה של מלאכה שאינו מתכוון – אסור מדאורייתא, ואילו באיסורי שבת אסור רק מדרבנן מפני שמן התורה אין זו מלאכת מחשבת.
