גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתל"ז, מדור "עלי הדף"
מסכת שבת
דף לג ע"ב
למה היה רשב"י צריך להתפלל במערה - הלא פטור היה משום תורתו אומנותו?
בגמרא (לג ע"ב) מסופר המעשה הידוע ברבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו כשנטמנו במערה: איתרחיש ניסא, איברי להו חרובא ועינא דמיא, והוו משלחי מנייהו, והוו יתבי עד צוארייהו בחלא [והיו יושבים משוקעים ומכוסים בחול עד צווארם משום צניעות], כולי יומא גרסי, בעידן צלויי לבשו מיכסו ומצלו [כל היום למדו, ובזמן התפלה היו מתלבשים, מתכסים ומתפללים], והדר משלחי מנייהו, כי היכי דלא ליבלו [ולאחר התפלה שוב היו פושטים בגדיהם בכדי שלא יבלו].
והקשו הראשונים ממה שמובא למעלה במכילתין (יא.): "תניא, חברים שהיו עוסקין בתורה מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפלה, אמר רבי יוחנן לא שנו אלא כגון רשב"י וחבריו שתורתן אומנותן, אבל כגון אנו מפסיקין לקריאת שמע ולתפלה", ואם כן היאך עולים הדברים עם המסופר כאן, שרשב"י הפסיק את תורתו בכדי לעמוד בתפלה, הלא הוא וחבריו שתורתן אומנותן פטורים מן התפלה. ותירצו הראשונים, שמה שכתוב כאן בגמרא: "בעידן צלויי", הכוונה היא לקריאת שמע, שגם הם היו מפסיקים לקר"ש (ראה תוס' לעיל יא. ד"ה כגון ר"ש; חי' הריטב"א והר"ן שם).
והעירו האחרונים על תירוץ זה, דהנה המהרש"א כתב בטעם הדבר שהיו מתלבשים "בעידן צלויי", וז"ל: "לאו משום שלא יהא לבו רואה את הערוה, דהא מכסי בחול הוו, אלא משום (עמוס ד, יב) 'הכון לקראת אלקיך ישראל' וגו'", והוא כפי שמבואר לעיל בגמ' (י.) בענין חובת לבישת חגורה בשעת התפלה, שהוא מדין 'הכון לקראת אלקיך ישראל', והנה חובה זו מצינו רק לענין תפלה, כמו שכתב הר"ן (לעיל י. ד"ה משום) בחידושיו: "דוקא לענין תפלה דהיינו שמו"ע, אבל שאר ברכות שריין בלא חגורה, דהא חברין בבלאי הוו שרו המייניהו ומברכי המוציא וברכת המזון", וכן הביא הבית יוסף (שם ס"ב) לענין קר"ש את דברי ההגהות מיימוניות (הל' תפילה פ"ה) בשם סמ"ק (סי' יא הגהות אות קכד): "דהא דאמרינן דאסור להתפלל בלא חגורה, הני מילי תפילה כגון שמונה עשרה, אבל לענין קר"ש ושאר ברכות אין לחוש בחגורה, רק שלא יהא לבו רואה ערותו, שיהא לו מכנסים". ואכן כן נפסק בשו"ע (או"ח סי' צא ס"ב).
בשו"ת 'דבר יהושע' (ח"ב סי' ב) הסיק מהערה זו, שאם אמנם בדברי הסמ"ק מבואר שגם בקר"ש אין חובת 'הכון', לעומת כן מדברי הראשונים הנ"ל מבואר, שקריאת שמע שיש בה קבלת עול מלכות שמים, יש בה חובת 'הכון' כמו בתפלה (עי' ביא"ה סי' ז ד"ה או, שנשאר בצ"ע בזה).
אכן, לאלו הסוברים שגם בקר"ש אין חובת 'הכון', עדיין מצוה עלינו ליישב סוגיית הגמרא שלפננו, ועל כך יש להביא מה שהאריך הרחיד"א בספרו 'ברכי יוסף' (סי' ע סק"ב) בנידון, והביא מכמה מקורות שפירשו את לשון הגמ' כאן "בעידן צלויי" - שהיא תפלה, כפשוטה. ובענין הקושיא שפטור היה בתפלה, הביא שמה שאמרו שאלו שתורתן אומנותן אין מפסיקים לתפלה, הכוונה היא, שאין אצלם חובה להפסיק לתפלה, אולם, מותרים הם להתפלל, ולכן שפיר מתפרש "בעידן צלויי" כלפי תפלה, כי באמת מותר היה להפסיק בלימודו ולהתפלל.
ובספרו 'פתח עינים' (בסוגיין) הביא בשם ספר 'לחם שלמה' (על המשניות פרק א' דשבת): "דדוקא הפסקה לתפלה לחוד הוא דאינו חייב להפסיק, אבל אי בעי מפסיק לקר"ש, אי הכי נמי דאגבה דקר"ש מתפלל גם כן, והדר לעבידתיה", כלומר, שבזמן חובת קר"ש, מאחר שהוצרכו כבר להפסיק לקיים מצות קר"ש, אזי חייבים גם אלו שתורתן אומנותן להמשיך בתפלתם.
וממשיך הרחיד"א: "ולפי דברי הרב שכתב דאף מי שתורתו אומנותו דאינו מפסיק לתפלה, כיון דמפסיק לקר"ש אגבה מתפלל... אפשר לומר לדברי הש"ס דילן, דהיינו דאמרינן בהך עובדא דקמן דרשב"י הוה מצלי, דכיון דהיה מפסיק לקר"ש היה מתפלל, אבל לתפלה לחוד לא היה מפסיק, דלא היה מתפלל, דאינו מפסיק לתפלה".
ובאמת, כבר עמד בזה ה'מגן אברהם' (סימן קו ס"ק ד) על המובא בשו"ע (או"ח סי' קו ס"ג): "מי שתורתו אומנתו, כגון רשב"י וחבריו, מפסיק לקר"ש ולא לתפלה", וכתב המג"א, שמדברי התוס' הנז' - ש"בעידן צלויי" היינו קריאת שמע - "שמע מינה דסבירא ליה, דאף שהפסיקו לקר"ש חוזרים ללימודם, ואסור להם להתפלל, כיון דבלאו הכי אין מבטלין מלימודם אפילו רגע". הוכחתו היא, דאילו היה חייבים להמשיך ולהתפלל לא הוצרכו להוציא משמעות הדברים מפשטותם, ולפרש "צלויי" - על קר"ש בלבד, שהרי ממילא היו מפסיקים לקר"ש, ושוב היו ממשיכים להתפלל, ואילו מה שאמרו "אין מפסיקים לתפלה" מיירי בתפלת מנחה, שאין בה קר"ש, אלא על כרחך, שגם בשחרית ובערבית לא היו רשאים להמשיך בתפלתם, ומשו"ה הוצרכו לפרש שהכוונה היא על קר"ש.
ויש לתרץ באופן נוסף, לפי דברי רש"י (לעיל יא. ד"ה חברים) שכתב הטעם שהיו מפסיקים לקר"ש, משום "דזמנה דאורייתא - ובשכבך ובקומך", ובצירוף דברי הרמב"ם ביסוד התפלה (הל' תפלה פ"א ה"א וה"ב) שכתב: "מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר (שמות כג, כה) 'ועבדתם את ה' אלקיכם', מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה, שנאמר (דברים יא, יג) 'ולעבדו בכל לבבכם', אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה, ואין מנין התפלות מן התורה... ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה... אלא חיוב מצוה זו כך הוא, שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום...". ולפי זה ישנה חובה דאורייתא פעם אחת ביום להתפלל, ומה שאין מפסיקים לתפלה הוא רק על חובת זמן התפלה שהיא מדרבנן, אמנם, חובת התפלה של פעם אחת ביום שוה היא לקריאת שמע, וגם אלו שתורתן אומנותן מפסיקים לה, ובכן שפיר עולים דברי הגמרא: "בעידן צלויי" כפשוטם וכמשמעותם, ובאותה שעה הוצרכו לקיים גם מה שנאמר בתפלה "הכון לקראת אלקיך ישראל", ודו"ק.
