חיזוק ללומדים לרגל התחלת מסכת שבת / עופר סיון
הגמרא בשבת פותחת במלאכת הוצאה. רבי יצחק בן אשר הלוי, בתוס' הראשון במסכת, מתקשה מדוע המשנה פתחה דווקא במלאכת הוצאה - והרי ישנם ל"ט אבות מלאכה והוצאה היא האחרונה שבהן? והיה צריך לפתוח בדיני ער"ש? בתוס' מובא כמה תירוצים, והאחרון הינו של רבינו תם: שהוצאה מרשות לרשות היא "מלאכה גרועה", זו מלאכה שלא נעשה בה דבר, לכן קל בעיני אנשים לעבור עליה. דהיינו, האדם בשבת יודע שאסור ליצור דבר חדש: לאפות, לחרוש, לבנות, לכתוב, אבל לדידו של האדם להוציא חפץ ממקום למקום לא נחשב "מלאכה", והוא מרגיש "מה כבר עשיתי?!". לכן פתחה המשנה בדיני הוצאה מרשות לרשות כדי לחזק את הדינים הללו.
מכאן ניתן ללמוד שני עניינים:
הראשון, ישנם דברים הצריכים חיזוק. כשם שחכמים מצאו לנכון לחזק את הדינים "החלשים", כך אנחנו כל בוקר מוקדם צריכים להתחזק כדי לקום. יהודי צריך לדעת שזה לא פשוט ללמוד כל בוקר מוקדם, דבר יום ביומו, מבלי לפספס אף שיעור, וצריך להתכונן ולהתחזק לקראת הדבר הגדול שהוא עושה.
והשני, שגם לצאת מהבית אל בית המדרש נחשב "מלאכה". יהודי אומר לעצמו "מה כבר אני עושה?, מקשיב לדף היומי, לעיתים נרדם. עדיף לא לבוא". מלמדת אותנו התורה גם לצאת מרשות היחיד שלי, אל בית המדרש, אל עולם התורה - זו מלאכה גמורה, זו עשייה בפועל (גם למ"ד התורה היא כים, ודינה ככרמלית, יש בה דין הוצאה מרשות לרשות, כפי גזירת חכמים...).
ואם אדם עשה "הוצאה" של עצמו לרשות התורה, כל ד' אמות שעשה בהם טלטול, עקירה והנחה - חייב. כל דבר קטן שאדם לומד, עשה בו "עקירה" מהגמרא ו"הנחה" אצלו בדעתו - עשה מלאכה וקיים מצווה.
(וזה מלמד אותנו עיקר חשוב נגד טענתו של יצר הרע: "אתה לא מחדש כלום - אז הלימוד שלך לא שווה כלום. ניחא, אם היית לומד ומתפלפל - אבל אתה רק מקבל מה שאחרים אמרו". מכאן למדים שכל טלטול, אפילו של דבר שאחרים יצרו, ברגע שהחפץ נמצא תחת רשותי - אני "מתחייב" עליו).
לכן גם אם זכינו רק לבוא וכל השיעור לישון, וכ"ש אם אפילו למדנו קטן, וכ"ש וכ"ש אם הצלחנו להבין את הדף כראוי - אשרינו ומה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו.
