הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
אונאת הגר
שבת לא ע"א
השבוע למדנו כמה סיפורים על הלל הזקן, אשר מוכרים לנו ודאי מתקופת הילדות. בין השאר מסופר על שלושה מתגיירים שביקשו להתגייר בתנאים מסויימים שנראו לשמאי כתנאים של חוצפה, ולכן שמאי גירש אותם. אבל כשהם הגיעו להלל עם אותם תנאים בדיוק, הלל דוקא גייר אותם. הסיפור הראשון עוסק בגוי שלא האמין בתורה שבע"פ. מבחינה הלכתית, כפי שמעיר רש"י, צודק שמאי. הרי אפילו אם המתגייר אומר שרק דבר אחד הוא אינו מוכן לקבל, אסור לגייר אותו. כיצד, אם כן, גייר אותו הלל? מסביר רש"י שהלל ידע שהוא יוכל לשכנע אותו לקבל עליו גם את התורה שבע"פ, ועל סמך זה הוא הסכים לגייר אותו. וכך מובא שם:
1. תלמוד בבלי שבת לא, א
תנו רבנן: מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: כמה תורות יש לכם? אמר לו: שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. אמר לו: שבכתב - אני מאמינך, ושבעל פה - איני מאמינך. גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב. גער בו והוציאו בנזיפה. בא לפני הלל - גייריה, יומא קמא אמר ליה: א"ב ג"ד, למחר אפיך ליה. אמר ליה: והא אתמול לא אמרת לי הכי? אמר לו: לאו עלי דידי קא סמכת? דעל פה נמי סמוך עלי!
הסיפור השני עוסק בגוי שרצה ללמוד את כל התורה כולה בעודו עומד על רגל אחת. תשובתו המפורסמת של הלל ודאי מוכרת לכולם, אבל מה שפחות מוכר הוא ההסבר הראשון של רש"י לדברים, שאומר ש"חברך" שמובא שם אינו מיוחס לאדם אחר, אלא לקב"ה!
שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד - זו היא כל התורה כולה, ואידך - פירושה הוא, זיל גמור.
הסיפור השלישי עוסק בגוי שרצה להתגייר על מנת להיות כהן גדול:
שוב מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש, ושמע קול סופר שהיה אומר "ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד". אמר: הללו למי? אמרו לו: לכהן גדול, אמר אותו נכרי בעצמו, אלך ואתגייר, בשביל שישימוני כהן גדול. בא לפני שמאי, אמר ליה: גיירני על מנת שתשימני כהן גדול. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל - גייריה. אמר לו: כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות? לך למוד טכסיסי מלכות. הלך וקרא, כיון שהגיע "והזר הקרב יומת" אמר ליה: מקרא זה על מי נאמר? אמר לו: אפילו על דוד מלך ישראל. נשא אותו גר קל וחומר בעצמו: ומה ישראל שנקראו בנים למקום, ומתוך אהבה שאהבם קרא להם "בני בכרי ישראל" - כתיב עליהם "והזר הקרב יומת", גר הקל שבא במקלו ובתרמילו - על אחת כמה וכמה! בא לפני שמאי, אמר לו: כלום ראוי אני להיות כהן גדול? והלא כתיב בתורה "והזר הקרב יומת"! בא לפני הלל, אמר לו: ענוותן הלל, ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה. לימים נזדווגו שלשתן למקום אחד, אמרו: קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה.
גם הסיפור הזה מעורר שאלה, שהרי משמע שהמתגייר רצה להתגייר בשביל הכבוד של היותו כהן גדול. מעבר לכך שהגֵר לעולם לא יהיה כהן גדול (ובכך אפשר לומר – כפי שאמרנו בסיפור הראשון - שהלל סמך על חכמתו שידע לשכנע אותו בסופו של דבר שיקבל עליו את ההלכה כולה למרות שהוא לא מרוצה מההלכה הספציפית הזו), יש כאן בעיה נוספת, כי חז"ל אמרו (יבמות כד, ב) שמי שמתגייר בשביל טובת הנאה כלשהיא אסור לקבל אותו – ואפילו אם הוא מקבל בסופו של דבר את אותה טובת הנאה! כיצד, אם כן, קיבל הלל את המתגייר, אשר הצהיר במפורש שכל כוונתו היא בשביל טובת הנאה?
מסביר המהרש"א הסבר מהפכני, שמיישב בעצם את כל שלושת הסיפורים: קודם כל קירב את האנשים האלה ולימד אותם תורה, ורק אחרי שהם הבינו את הטעות שלהם הוא באמת גייר אותם:
2. מהרש"א (הרב שמואל איידלס, המאה ה-17, פולין) חידושי אגדות שבת דף לא, א
ומיהו קצת קשה הא אין מקבלין גרים משום שלחן מלכים ולא משום אישות ולא עדיף זה שגייר עצמו משום כהונה שילבש בגדי כבוד!? וצ"ל הא דקאמר בא לפני הלל וגייריה כו' לאו דוקא אלא דלא גייריה עד לבתר הכי שידע דגר אסור בכהונה ולא קאמר לעיל דגייריה אלא שקבל עליו לגייר ומתוך שלא לשמה בא לשמה. ואין להקשות דא"כ היאך למדו תורה קודם שנתגייר, הא אמרינן בפרק ארבע מיתות דעובד כוכבים הלומד תורה חייב מיתה? די"ל דהכא כיון שבא לגייר שרי ללמוד תורה.
אבל התוספות בסוגיה ההיא כתבו שהלל גייר את האנשים האלה לפני כן, מכיון שהוא היה בטוח שבסופו של דבר הם יקיימו את התורה לשם שמים:
3. תוספות, מסכת יבמות כד, ב ד"ה לא בימי דוד
וההיא דפ"ב דשבת (דף לא.) ההוא דאתא לקמיה דהלל ואמר גיירני ע"מ לעשות כהן גדול בטוח היה הלל דסופו לעשות לשם שמים.
צריך לשים לב לכך שיש כאן שני חידושים שונים: בסיפור הראשון החידוש הוא שלמרות שהאדם מצהיר שהוא אינו מאמין בתורה שבע"פ, הלל היה בטוח שהוא ישכנע אותו. בסיפור השלישי לא מדובר בבעיה בקבלת המצוות של המתגייר, אלא בטוהר כוונותיו. ההלכה מגבילה שלא לקבל לכתחילה מתגייר שכוונתו אינה טהורה לשם שמים, כי יש חשש שמא הוא יחזור לסורו, והתוספות אומר שאם הדיין בטוח בכך שהמתגייר לא יחזור לסורו גם אם לא יקבל את מה שחלם עליו, אפשר לגייר אותו.
צריך להבין שהחשש שמא מתגייר יחזור לסורו אינו חשש בעלמא. גם היום – שתהליך של גיור הוא תהליך ארוך ומתיש הרבה יותר מכפי שמשמע מהסיפורים הללו – החשש הזה קיים. בהיותי בפראג הכרתי אדם שהיה שנים רבות בתהליך גיור, ובמשך כל התקופה הקפיד על קלה כבחמורה ולמד המון, ואין לי ספק שהוא התגייר לשם שמים, ובכל זאת, מספר שנים אחרי הגיור שלו הוא נעלם.
הגמרא אף אומרת שאפילו עקילס הגר – תלמידו של ר' עקיבא שתרגם את התורה ליוונית – כמעט חזר לסורו, אלמלא השיבו ר' יהושע כהוגן:
4. בראשית רבה פרשה ע אות ה
עקילס הגר נכנס אצל ר' אליעזר. אמר לו: הרי כל שבחו של גר שנאמר "ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה"? אמר לו: וכי קלה היא בעיניך? דבר שנתחבט עליו אותו זקן, שנאמר "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש" ובא זה והושיטו לו בקנה! נכנס אצל רבי יהושע. אמרו לו תלמידיו: רבי, דבר שנתחבט עליו אותו זקן את מושיטו לזה בקנה? התחיל מפייסו בדברים, לחם, זו תורה דכתיב "לכו לחמו בלחמי". שמלה, זו טלית, זכה אדם לתורה זכה לטלית, ולא עוד אלא שהן משיאין את בנותיהם לכהונה והיו בניהם כהנים גדולים ומעלים עולות על גבי המזבח, ד"א לחם זה לחם הפנים, ושמלה, אלו בגדי כהונה, הרי במקדש, אבל בגבולים לחם זו חלה, ושמלה זו ראשית הגז, אמרו אלולי אריכות פנים שהאריך ר' יהושע עם עקילס היה חוזר לסורו וקרא עליו "טוב ארך אפים מגבור".
ר' אליעזר, כמו גם תלמידיו של ר' יהושע, צודקים לכאורה בטענותיהם. מי מאיתנו לא היה שמח אם הוא היה מקבל תעודת ביטוח שלעולם לא יחסר לו אוכל ובגדים? אבל חז"ל אומרים שאלמלא דבריו של ר' יהושע, עקילס הגר היה חוזר לסורו!
אחד הצרכים הבסיסיים של האדם היא תחושת שייכות. גם אם הוא מאמין מאוד במטרה ובדרך שהוא בחר בה, אם הוא אינו מרגיש שייך לחברה שבה הוא נמצא יש סכנה גדולה שהוא יחזור לחפש מקום שבו הוא שייך. יש לכך גם השלכה הלכתית, כפי שאומרת הגמרא, שבגלל החשש שמא הגר יחזור לסורו גם שינו בשבילו את ההלכה והתירו לו לקבל נכסים כנגד פסלים של עבודה זרה:
5. תלמוד בבלי עבודה זרה סד, א
גר ועובד כוכבים שירשו אביהן עובד כוכבים, גר יכול לומר לו: טול אתה עבודת כוכבים ואני מעות, טול אתה יין נסך ואני פירות, אם משבאו לרשות הגר - אסור! אמר רבא בר עולא: מתני', בעבודת כוכבים המתחלקת לפי שבריה. תינח עבודת כוכבים, יין נסך מאי איכא למימר? בחרס הדרייני. והלא רוצה בקיומו שלא יגנובו ושלא יאבדו! אלא א"ר פפא, ירושת הגר קאמרת? שאני ירושת הגר, דאקילו בה רבנן, גזירה שמא יחזור לקלקולו.
יכול להיות שהגר הזה כבר מתנהג כיהודי במשך שנים, אבל הוא עדיין מרגיש גר, ובעיקר כשאבא שלו מת והוא נפגש שוב עם בני משפחתו ונזכר בעבר שלו – ולכן חז"ל הקלו את דינו ואמרו לו שהוא יכול לקבל נכסים כנגד איסורי ע"ז, ובלבד שלא תהיה לו סיבה לחזור לסורו. תחושת הגרות, מסתבר, לא עוברת גם אחרי שנים. מעניין לראות את תחילת השיחה בין אברהם לבני חת בפרשת השבוע:
6. בראשית פרק כג, פסוקים א-ו
וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה: וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ: וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר: גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי: וַיַּעֲנוּ בְנֵי חֵת אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ: שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱ-לֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת קִבְרוֹ לֹא יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ:
כבר בתחילת השיחה מבהיר אברהם לבני חת שהוא מרגיש נטע זר. רק אח"כ הוא מבקש לקנות חלקת קבר. הם, בתגובה יפה ומתחשבת, אינם עונים רק על בקשתו לחלקת קבר, אלא מנסים קודם כל לשנות את התחושה שלו ואומרים לו שהוא אינו גר ותושב אלא נשיא א-לוהים. זהו דבר חשוב מאוד, לא רק לשמוע את הבקשה של האדם שעומד מולך, אלא גם לחוש את הכאב שלו, ולהתייחס אליו. מצד שני, אין זה חכם להתווכח איתו על התחושות שלו, ואם הוא מרגיש נטע זר, אין טעם להתווכח איתו ולומר לו שהוא דבר נשיא א-לוהים...
בכל אופן, ברור שהתחושה של להיות זר בחברה שבה אתה נמצא היא תחושה קשה מאוד, ולכן צריך להתייחס לגרים באופן הרבה יותר זהיר מאשר כל אדם אחר בחברה. התורה, כידוע, ציוותה כמה פעמים על יחס מיוחד לגר – מה שאולי ייקרא אפליה מתקנת:
7. שמות כב, כ
וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
8. שמות כג, ט
וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
9. ויקרא יט, לג-לד
וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ: כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם:
ואכן, הרמב"ם פוסק שמעבר לאיסור אונאת דברים לכל אדם מישראל, בגר יש איסור נוסף, ובעצם שלושה איסורים שונים – גם בהונאת ממון שלו (רמאות בענייני ממון) וגם באונאת דברים (לצער אותו בדיבור שפוגע בו):
10. רמב"ם הלכות מכירה פרק יד הלכות יב - יח
כשם שהונייה במקח ממכר כך יש הונייה בדברים, שנאמר "ולא תונו איש את עמיתו ויראת מא-להיך אני ה'", זה הוניית דברים.
כיצד? היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, ואם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך, היה גר ובא ללמוד תורה לא יאמר לו פה שאכל נבילות וטריפות יבא וילמוד תורה שניתנה מפי הגבורה, היו חלאים ויסורים באין עליו או שהיה מקבר את בניו, לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב הלא יראתך כסלתך זכור נא מי הוא נקי אבד.
...כל המאנה את הגר בין בממון בין בדברים עובר בשלשה לאוין, שנאמר "וגר לא תונה" זה הוניית דברים, "ולא תלחצנו" זה הוניית ממון, הא למדת שכל המאנה את הגר עובד בשלשה לאוין משום "לא תונו איש את עמיתו", ומשום "אל תונו איש את אחיו", ומשום "וגר לא תונה".
מקור הדברים הוא בדברי הגמרא שאומרת שיש לא רק שלוש פעמים אלא עשרות מקומות שבהם התורה מקפידה לשמור על היחס לגרים:
11. תלמוד בבלי בבא מציעא נט, ב
תנו רבנן: המאנה את הגר עובר בשלשה לאוין, והלוחצו עובר בשנים. מאי שנא מאנה - דכתיבי שלשה לאוין: "וגר לא תונה", "וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אתו", "ולא תונו איש את עמיתו" - וגר בכלל עמיתו הוא. לוחצו נמי, שלשה כתיבי: "ולא תלחצנו", "וגר לא תלחץ", "ולא תהיה לו כנשה" - וגר בכלל הוא! - אלא: אחד זה ואחד זה בשלשה. תניא, רבי אליעזר הגדול אומר: מפני מה הזהירה תורה בשלשים וששה מקומות, ואמרי לה בארבעים וששה מקומות בגר - מפני שסורו רע. מאי דכתיב "וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים"? תניא רבי נתן אומר: מום שבך אל תאמר לחברך, והיינו דאמרי אינשי: דזקיף ליה זקיפא בדיותקיה לא נימא ליה לחבריה זקיף ביניתא.
בעל ספר החינוך מציין שלוש סיבות לאיסור הונאת הגר:
12. ספר החינוך (ר' אהרון הלוי, המאה ה-13, ספרד) מצוה סג
שנמנענו מלהונות הגר אפילו בדברים, והוא אחד מן האומות שנתגייר ונכנס בדתינו, שאסור לנו לבזותו אפילו בדברים, שנאמר "וגר לא תונה". ואף על פי שאנו מוזהרים בזה בישראל, וזה כיון שנכנס בדתינו הרי הוא כישראל, הוסיף הכתוב לנו אזהרה בו, וגם נכפלה האזהרה עליו דכתיב "לא תונו אותו" פעם אחרת, לפי שענין האונאה אליו קרובה יותר מבישראל, כי הישראל יש לו גואלים שתובעין עלבונו. ועוד טעם אחר בו, שיש חשש בו שלא יחזור לסורו מכעס הבזיונות. ואמרו בספרא שלא תאמר לו אמש היית עובד עבודה זרה ועכשיו נכנסת תחת כנפי השכינה.
משרשי המצוה, מלבד מה שכתבנו, כדי לכוף את יצרנו לעולם לבל נעשה כל אשר נמצא בכחנו לעשות לרעה, על כן הזהירתנו בזה האיש שהוא בינינו בלי עוזר וסומך, ויש כח ביד כל אחד ואחד ממנו עם אוהביו עליו, לבל נעביר עליו את הדרך כלל אפילו בדברים כאילו הוא כאחד ממנו, ומתוך גדרים כאלו נקנה נפש יקרה ומסולסלת מעוטרת המדות הראויה לקבלת הטוב, ויושלם בנו חפץ השם יתברך שחפץ להטיב.
מעניין לראות איך הרמב"ם כתב תשובה לעובדיה הגר אשר שאל אותו שאלה הלכתית לגבי נוסח התפילה, והרמב"ם מצא לנכון לעודד אותו ולחזק אותו על עצם הגיור ולא רק לענות על השאלה שהוא נשאל:
13. שו"ת הרמב"ם סימן רצג
אמר משה ב"ר מימון מבני גלות ירושלם אשר בספרד זצ"ל. הגיע אלינו שאלות מרנא ורבנא עובדיה המשכיל המבין גר הצדק ישלם ה' פעלו ותהי משכורתו שלימה מעם ה'
א-לוהי ישראל אשר בא לחסות תחת כנפיו. שאלת על עסקי הברכות והתפלות בינך לבין עצמך או אם תתפלל בצבור היש לך לומר א-לוהינו וא-להי אבותינו ואשר קדשנו במצותיו וצונו ואשר הבדילנו ואשר בחר בנו ושהנחלת את אבותינו ושהוצאתנו מארץ מצרים ושעשה נסים לאבותינו וכל כיוצא באלה הענינים. יש לך לומר הכל כתקנם ואל תשנה דבר אלא כמו שיתפלל ויברך כל אזרח מישראל כך ראוי לך לברך ולהתפלל בין שהתפללת יחידי בין שהיית שליח צבור. ועיקר הדבר שאברהם אבינו הוא שלימד כל העם והשכילם והודיעם דת האמת וייחודו של הקב"ה ובעט בע"ז והפר עבודתה והכניס רבים תחת כנפי השכינה ולמדם והורם וצוה בניו ובני ביתו אחריו לשמור דרך ה' כמו שכתוב בתורה "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'" וגו'. לפיכך כל מי שיתגייר עד סוף כל הדורות וכל המייחד שמו של הקב"ה כמו שהוא כתוב בתורה תלמידו של אברהם אבינו ע"ה ובני ביתו הם כולם והוא החזיר אותם למוטב כשם שהחזיר את אנשי דורו בפיו ובלמודו כך החזיר כל העתידים להתגייר בצואתו שצוה את בניו ואת בני ביתו אחריו. נמצא אברהם אבינו ע"ה הוא אב לזרעו הכשרים ההולכים בדרכיו ואב לתלמידיו וכל גר שיתגייר. לפיכך יש לך לאמר א-לוהינו וא-להי אבותינו שאברהם ע"ה הוא אביך ויש לך לומר שהנחלת את אבותינו - שלאברהם נתנה הארץ שנאמר "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה". אבל שהוצאתנו ממצרים או שעשית נסים לאבותינו אם רצית לשנות ולומר שהוצאת את ישראל ממצרים ושעשית נסים עם ישראל אמור. ואם לא שנית אין בכך הפסד כלום מאחר שנכנסת תחת כנפי השכינה ונלוית אליו אין כאן הפרש בינינו ובינך. וכל הנסים שנעשו כאילו לנו ולך נעשו. הרי הוא אומר בישעיה "ואל יאמר בן הנכר הנלוה אל ה' לאמר הבדל יבדילני ה' מעל עמו"... ודע כי אבותינו שיצאו ממצרים רובם עובדי ע"ז היו במצרים נתערבו בגוים ולמדו מעשיהם עד ששלח הקב"ה משה רבינו ע"ה רבן של כל הנביאים והבדילנו מן העמים והכניסנו תחת כנפי השכינה לנו ולכל הגרים ושם לכולנו חוקה אחת. ואל יהא יחוסך קל בעיניך: אם אנו מתיחסים לאברהם יצחק ויעקב אתה מתיחס למי שאמר והיה העולם.
תשובה נוספת, שנשלחה גם היא לאותו אדם עוסקת בויכוח שהיה לאותו הגר עם רבו, ורבו העליב אותו תוך כדי הויכוח. יכול להיות שתלמיד אחר לא היה נעלב כל-כך, אבל אותו גר לקח את הדברים באופן אישי ונפגע עד עמקי נשמתו. הרמב"ם נחלץ לעודד אותו ומבהיר לו כמה חטא אותו רב שהעליב את הגר:
14. שו"ת הרמב"ם סימן תמח
שאלה על אלו הישמעאלים שאמרת שאינם עובדי ע"ז ואמר לך רבך שהם עובדי ע"ז... והשיב לך שלא כהוגן עד שנתעצבת אל לבך ונכלמת וקרא עליך "ענה כסיל כאולתו".
תשובה. אלו הישמעאלים אינם עובדי ע"ז כלל, וכבר נכרתה מפיהם ומלבם והם מיחדים לא-ל יתעלה יחוד כראוי יחוד שאין בו דופי...
ואשר השיבך רבך שלא כהוגן והעציבך והכלימך וקראך כסיל, עבירה גדולה בידו וחטא גדול חטא וקרוב בעיני ששוגג הוא וראוי לו לבקש ממך מחילה, אע"פ שאתה תלמידו ואחר כך יצום ויזעק ויתפלל ויכנע אולי יתכפר לו וימחול לו הא-ל יתעלה, וכי שיכור היה זה ולא ידע שבשלשים וששה מקומות הזהירה תורה על הגר ואיה דבר "וגר לא תונה" והיא אונאת דברים. אילו אמר הוא האמת והיית אתה התועה היה לו להסביר לך פנים ולדבר לך רכות כל שכן שאמרת האמת והוא התועה ועד שזה דורש אחר הישמעאלים אם הם עובדי ע"ז אם לאו היה לו לחוש לעצמו על הכעס שכעס עד שהכלים גר צדק שלא כדין וכבר אמרו רז"ל "כל הכועס יהיה בעיניך כעובד ע"ז".
דע שחובה שחייבתנו התורה על הגרים גדולה היא. על האב ועל האם נצטוינו בכבוד ומורא ועל הנביאים לשמוע להם. ואפשר שיכבד אדם ויירא וישמע ממי שאינו אוהבו, ועל הגרים צונו באהבה רבה המסורה ללב "ואהבתם את הגר" וגו' כמו שצונו לאהוב את שמו "ואהבת את ה' א-לוהיך". והקב"ה בכבודו אוהב גר, שנאמר "ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה". וזה שקרא לך כסיל תמה גדול הוא, אדם שהניח אביו ומולדתו ומלכות עמו וידם הנטויה והבין בעין לבו ובא ונדבק באומה זו שהיא היום למתעב גוי עבד מושלים והכיר וידע שדתם דת אמת וצדק והבין דרכי ישראל וידע שכל הדתות גנובות מדתם זה מוסיף וזה גורע זה משנה וזה מכזב ומחפה על ה' דברים אשר לא כן זה הורס יסודות וזה מדבר תהפוכות והכיר הכל ורדף אחר ה' ועבר בדרך הקדש ונכנס תחת כנפי השכינה ונתאבק בעפר רגלי משה רבינו רבן של כל הנביאים ע"ה וחפץ במצותיו ונשאו לבו לקרבה לאור באור החיים ולהעלות במעלת המלאכים ולשמוח ולהתענג בשמחת הצדיקים והשליך העולם הזה מלבו ולא פנה אל רהבים ושטי כזב, מי שזו מעלתו כסיל יקרא? חלילה לך לא כסיל קרא ה' שמך אלא משכיל ומבין ופקח והולך נכוחות תלמידו של אברהם אבינו שהניח אבותיו ומולדתו ונטה אחרי ה' ומי שברך את אברהם רבך ונתן לו שכרו בעולם הזה ולעולם הבא הוא יברך אותך ויתן לך שכרך כראוי בעולם הזה ולעולם הבא ויאריך ימיך עד שתורה במשפטי ה' לכל עדתו ויזכה אותך לראות בכל הנחמות העתידות לישראל והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך כי ה' דבר טוב על ישראל.
גם הרשב"ץ דן בסיפור שהעליבו גר, אלא שבמקרה הזה הגר החליט לנדות את מי שפגעה בו. בני הקהילה זלזלו בנידוי הזה, ורב הקהילה ביקש תגובה מהרשב"ץ. הרשב"ץ כתב שאם הנידוי היה תגובה על עצם הפגיעה בו – אין לו סמכות לנדות, אבל אם הנידוי הוא על העובדה שהאשה עברה עבירה של אונאת הגר, הרי הנידוי מוצדק:
15. שו"ת תשב"ץ (ר' שמעון בן צמח דוראן, המאה ה-15, ספרד ואלג'יר) חלק א סימן לג
קול רעמך שמעתי להבות אש חוצב. ושן עלינו תחרוק ומרה תזרוק ואבני מחצב. וכל שומעך תצלנה אזניו ואל לבי יתעצב. ולא ימצא ידיו ורגליו לעמוד לפניך ולהתיצב. על אודות נדוי ה"ר אברהם הגר הצרפתי יצ"ו אשר נהגו בו קלות ראש וטענת בזה שתי טענות מכח דבריך יוצאות. הראשונה באשר הוא תלמיד צורבא מרבנן וחריף ומפולפל ויש לו מבוא בתלמוד וגר צדק ובקי בהלכות וירא את ה' מרבים אלו הם דבריך בלשונם. ועוד נוסף בהם כהנה וכהנה רבות בספור שבחיו. והב' שאפילו לא היה תלמיד לא היה ראוי לנהוג קלות ראש בנדויו שהרי שפחה של בית רבי לא נהגו חכמים קלות ראש בנדויה (מ"ק י"ז ע"א). ונראה מדבריך שהוא נידה האשה ההיא על עברה לא על כבודו כההיא אמתא שנדויה היה על שהיה מכה בנו גדול
...ובנדון הזה אם אמת הדבר שהאשה הזאת אמרה לו עכו"ם בן עכו"ם אוכל חזיר וכיוצא באלו הבזיונות ודאי קא עברה בלאוי אונאת הגר שזהו המוזהר בהן כדאיתא בפרק הזהב (נ"ח ע"ב) שלא יאמר לו פה שאכל חזיר יעסוק בתורה וכו' שמזכיר לו מעשיו הראשונים אשר פירש מהם לבא לחסות תחת כנפי השכינה וכיון דקא עברה על כמה אזהרות שנאמרו בדבר זה ודאי בת שמתא היא דלא גרעי הני לאוי מלאו דלפני עור וכו' והמזלזל בדבר אחד מדברי סופרים מנדין אותו וכמו שאמרו (ברכות י"ט ע"א) בענין ר' אלעזר בן חנוך שפקפק בנט"י המפקפק בדבר אפי' מד"ס צריך נדוי, כ"ש מזלזל בד"ת.
...והיוצא מכל זה הוא שאם רבי אברהם נדה האשה הזאת מפני כבודו אין נדויו נדוי, ואם נידה אותה מפני אונאת הגר נדויו נדוי אלא שיש עליו עונש מחזי כאפקרותא שהיה במקום רבו אע"פ שהיה שלא בפניו דדמי להוראה ואני מוחל לו זה.
