בישול בכלי שני / הרב עקיבא כהנא

פורסם בעלון השבועי חמדת ימים - ארץ חמדה

שבת מ ע"ב

הגמרא (מ ע"ב) אומרת שכלי שני אינו מבשל. הירושלמי (שבת ג, ד) מבאר "מה בין כלי ראשון מה בין כלי שני? א"ר יוסי כאן היד שולטת, וכאן אין היד שולטת. א"ר יונה: כאן וכאן אין היד שולטת, אלא עשו הרחק לכלי ראשון, ולא עשו הרחק לכלי שני". כלומר, הירושלמי מציע שני הסברים להבדל בין כלי ראשון לשני: א) כלי שני הוא לא יד סולדת בו, ולכן אינו מבשל. ב) גם בכלי שני היד סולדת, אלא שאפילו כלי ראשון מדאורייתא אינו מבשל, ורק גזרו על כלי ראשון שמא יניח על האש.

מרש"י (ד"ה בכלי שני) נראה שהסיבה שכלי שני אינו מבשל הוא בגלל צינון המים (כפירוש הראשון בירושלמי), אמנם התוספות (ד"ה "ושמע מינה") אומרים שכלי ראשון מבשל כי דופנותיו חמות, ולעומתו כלי שני לא מבשל כי דופנותיו קרות.

הרמב"ן (עבודה זרה עד ע"ב) לומד מהדעה השנייה בירושלמי שמדאורייתא רק כלי העומד על האש מבשל, ולא כשהורידוהו מהאש למרות שהוא כלי ראשון. המשפטי עוזיאל (ג, או"ח מה) מקשה מדוע לא פסק כדעה הראשונה בירושלמי שגם כלי ראשון שהיד סולדת בו מבשל מדאורייתא, ומה ראה להכריע כדעה שנייה? האור שמח (שבת ט, ב) כותב שהבבלי חולק על הירושלמי (ולכן התוספות לא הביא את טעם הירושלמי מהו ההבדל בין כלי ראשון לשני). ומבאר האור שמח שלבבלי בכלי ראשון איסור הבישול הוא מדאורייתא, מכיוון שהמים והכלי הם תולדת האש (דבר שהתחמם מהאש), שעליהם כתבה הגמרא (לח ע"ב וכן פסק הרמב"ם שבת ט, ב) שאם בישל בתולדת אש עבר על בישול דאורייתא וחייב חטאת. אך כלי שני, שהכלי הוא רק כוח כוחה של האש, כי הוא התחמם רק מהמים שהתחממו מהאש, אין איסור בישול מהתורה. ולכן גם הדברים שהם "קלי הבישול" שעליהם אמרה הגמרא (מב ע"ב) שיש דעות שהם מתבשלים בכלי שני, אינם אסורים בבישול מדאורייתא בכלי שני, אלא מדרבנן. אמנם, השבט הלוי (ז, קא על הלכה ב) חולק וסובר שדברים שהם קלי הבישול אסורים בבישול מדאורייתא גם בכלי שני. ערוך השולחן (שיח, לט) כותב שאמנם שיטת רמב"ם היא שכלי שני מדאורייתא לא מבשל, אבל נראה מרצף הטור והשולחן ערוך שבקלי הבישול האיסור בכלי שני הוא מדאורייתא.

לגבי מעשרות יש כלל שכל עוד לא נגמרה מלאכתו של פרי, הוא לא התחייב במעשרות, ואפשר לאכול אותו אכילת עראי ללא הפרשת תרומות ומעשרות. אמנם, אם הוא מתבשל באש, הוא מתחייב במעשרות ואסור לאוכלו אכילת ארעי ללא הפרשת תרומות ומעשרות. על כך אומרת המשנה במסכת מעשרות (פרק א משנה ז) "השמן משירד לעוקה... ונותן לחמטה ולתמחוי (שהם כלי שני) אבל לא יתן לקדרה וללפס (כלי ראשון) כשהן רותחין". כלומר, אם מכניסים את השמן לכלי ראשון זה בישול ומתחייב השמן בהפרשת תרומות ומעשרות. אמנם רמב"ם (הלכות מעשר ג, טו) פוסק שאם הכניס שמן לתוך כלי שני והיה רותח "כדי שיכוה את היד", אז זה נחשב בישול ומתחייב במעשר. מקשה הרדב"ז שמשמע מהרמב"ם שיש בישול גם בכלי שני? ודוחה (בתירוץ שני) שניתן לומר שהרמב"ם פסק כן רק לעניין קביעות מעשר שכיון שמכניס את השמן לכלי שני רותח הוא מכשיר אותו לאכילה, וזה נחשב בישול לעניין שיתחייב במעשרות. אבל לגבי שבת הדין הוא שאין בישול גם בכלי שני רותח (והגם שבמשנה נראה שכלי שני אינו קובע למעשר, זה בדרך כלל כיון שאינו רותח, אבל כלי שני רותח קובע למעשר). אמנם, החיי אדם (בשערי צדק שער מצות הארץ פרק ב הערה ט) כותב שלדעת הרמב"ם אם היד נכוית גם כלי שני מבשל מהתורה. וכן פסק למעשה בחיי אדם כלל כ סעיף ד (חלק ב) והביאו משנה ברורה (שיח, מח). האגרות משה (או"ח ד, עד, אות ד) כותב שנראה שאין כלל נפקא מינה בדינו של החיי אדם, כי ממילא אנו מחמירים לא לשים שום דבר בכלי שני מחשש שהוא מקלי הבישול. החיי אדם (בהערה הנזכרת) כותב שלדעתו שתי הדעות בירושלמי מסכימות שהבישול בכלי שני כשהיד נכוית אסור מהתורה, והדעה השנייה שכתבה שכלי ראשון אסור רק מהרחקה, מדובר כשאין היד נכוית בו. אמנם, כבר ראינו שהרמב"ן פוסק כביאור השני בירושלמי והבין שכוונתו שאיסור הבישול בכלי שני דרבנן, וגם שיטת האור שמח וערוך השולחן ברמב"ם שבכלי שני לעולם אין איסור דאורייתא.