מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"

ביאור דברי ר"ע דחיישי' שבעלה יגרשנה, וביסוד פלוגתת ר"ע והזקנים הראשונים

שבת סד ע"ב

תניא והדוה בנדתה זקנים הראשונים אמרו שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין, עד שבא ר' עקיבא ולימד א"כ אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה אלא מה ת"ל וכו', ע"כ יעו"ש.
 

[א]

ויל"ע ביסוד פלוגתתם. וכן יל"ע בדכ' ברפ"ב דקידושין (מא.) דאר"י אמר רב אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו ורחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך יעו"ש, ומ"ט קאמר הכא דחיישי' רק "לגירושין" והתם כ' דחיישי' שיעבור על ואהבת וגו'.

ויל"פ בזה, דדוקא הכא חיישי' אף לגירושין אחר שלא תתקשט כלל וזה חמיר טפי מהתם דיכולה שפיר להתקשט רק שדבר א' בגופה לא ימצא חן בעיניו דבזה לא חיישי' שיבוא למצב ד"גירושין" עבור זה כ"א שיחסר מחמת זה באהבתו אותה. ולזה אמרי' הכא דנמצא "מגרשה", דלא רק שיש לחוש לואהבת וגו', אלא דיש לחוש ליותר מזה שיגרש אותה, ויעוי' בסנהדרין (כב.) דהמזבח בוכה על אשתו ראשונה שאדם מגרש. וע"פ רוב אדם נשוי רק "פעם א'" וא"כ שפיר יש לחוש שלא "יבכה" עליו המזבח, ואף בזיווג ב' שאין המזבח בוכה עליו מ"מ פשוט וברור שחמור טפי וא"כ ע"כ דאין כוונת התורה בדכ' "בנדתה" כפי שלמדו הזקנים הראשונים דהוי כמשמעו כדבר המנודה ומרחיקה מבעלה [כדפירש"י], אלא הכוונה רק שתהיה "בטומאה" עד שתטבול במים.

ובאופ"א יש ליישב, דהכא אמרי' שאסרה התורה על אשתו להתקשט וע"ז אר"ע דיש לחוש שעי"ז יפסיד טובא הוא ואשתו שיגרשנה, וא"כ לא מסתבר לאסור זאת עליה מדיש לחוש להפסד זה, אולם בקידושין לא איירי שאסרו עליו איזה דבר אלא שאסור לו להחמיר על עצמו שלא יראנה כדי שלא יבוא לביטול מ"ע דואהבת וגו', וא"כ בזה לא שייך לומר דצריך לראותה שאל"כ "יגרשנה", דהא אם רוצה להפסיד לעצמו ולגרום לעצמו שיגרשנה בידו הדבר ואיהו דאפסיד אנפשיה, ולזה לא כ' שם דחיישי' לגירושין כ"א לבטול מ"ע, דרבנן צריכים לדאוג רק שלא יבטל מ"ע אך לא "שלא יפסיד לעצמו", וע"כ שתיקנו שיראנה רק משום ואהבת וגו'. ורק הכא כ' דלא מסתבר שהתורה תאסור עליה להתקשט כיון שיש חשש לגירושין, וזה לא שייך לומר ברפ"ב שם, והבן בס"ד. וכן א"ל ידידי ר"פ שניידר שליט"א.

ויעוי' בבעל הטורים בויקרא (פי"ט פי"ח-ט') שכ' דהוסמך ואהבת לרעך כמוך לפ' "כלאים" לרמז שאסור לעשות "כלאים במחשבתו" והיינו שלא יחשוב בזמן תה"מ באחרת יעו"ש, ולפי"ז אתי שפיר ב' הביאורים דלעיל. דלבי' א' דהתם לא חיישי' כ"כ לגירושין וכו', והיינו דחיישי' רק לביטול מ"ע וכן דחיישי' שיבוא "להרהר באחרת" דעד כמה שיראה בה דבר א' מגונה זה רק סיבה "להרהר באחרת" אך לא לגרשה, ורק הכא חיישי' לזה, וכש"נ. וכן לבי' ב' דחיישי' התם רק לביטול מ"ע ושיהרהר באחרת שאסור לעשותו וכבנדרים (כ.) יעוש"ה, ורק מה"ט צריך שיראנה, ודו"ק.
 

[ב]

והנה יל"ע במה נחלקו ה"זקנים הראשונים" עם ר' עקיבא. וי"ל, דיעוי' במשנה בספ"ט דגיטין (צ.) דנחלקו התנאים מתי מותר לגרש, דב"ש ס"ל דלא יגרש את אשתו אא"כ מצא בה דבר ערוה שנא' כי מצא בה ערות דבר, וב"ה אומרים אפי' הקדיחה תבשילו, ר"ע אומר אפי' מצא אחרת נאה הימנה שנא' והיה אם לא תמצא חן בעיניו, יעו"ש. וא"כ י"ל דבהא יסוד פלוגתתם, דהזקנים הראשונים ס"ל כב"ש דלא יגרש את אשתו אא"כ מצא בה דבר ערוה, ולכן לא חששו שיגרשנה אם לא תתקשט דע"כ דלא יגרשנה, ודו"ק בזה. אך אין לומר דס"ל כב"ה דאפי' הקדיחה תבשילו מותר לגרשה [דגם זה נחשב כערוה, וע"ש ברש"י], דהא בקל ימצא איזה "סירחון" שעשתה ויוכל לגרשה ע"ז, וא"כ צ"ל דס"ל כב"ש. ומשא"כ ר"ע אזיל לשיטתיה דאפי' מצא אחרת "נאה הימנה" מותר לגרשה, ולכן ס"ל הכא דאם "תתנבל" יבוא בעלה לגרשה, ודו"ק.

אולם אכתי יל"ע בדעת הזקנים, דנהי דלא יוכל "לגרשה" מ"מ יש לחוש שיתן עיניו באחרת שיחשוב בשעת תה"מ באחרת וכן שיבטל מצ"ע דואהבת בזמן נידותה, ומ"ט לא חששו לזה הזקנים הראשונים. ויעוי' ביעב"ץ שבי' לזה בזה"ל, עד שבא וכו', נ"ל שלא חלק על זקנים הראשונים, אלא זקה"ר לפי דורם כן למדו ויפה הורו, שככה ידעו בני דורם שאינם מקפידים ולא היו מסתכלים בהם אפי' בימי טהרתן, כענין שאמרו ז"ל [בב"ב טז.] באאע"ה עה"פ הנה נא ידעתי וגו', וכן מצינו בדורות ראשונים בא' שנשא גידמת וכו' כדאיתא לעיל (נג:) וכו', עכ"ל יעו"ש. ולפי"ז א"ש מ"ט אף לא חששו "שיהרהר באחרת", והבן בס"ד. אולם נלע"ד דודאי דחוק לומר שהיו פרושים כולי האי שלא הסתכלו על נשותיהם אף בזמן טהרתן, דרק על אאע"ה מצינו שבח גדול זה ולא על אף גדול אחר, וא"כ ש"מ שלא היה שכיח הנהגה זו כלל, וא"כ איך אפ"ל ש"דור שלם" נהג כן, ברובו עכ"פ? וכן ק"ל בדציין לעובדא דלעיל בפ"ה שם לאותו שנשא גידמת, דאדרבה, מהתם גופא מוכח שלא כדבריו, דיעו"ש שכ' ת"ר מעשה באדם א' שנשא אשה גידמת ולא הכיר בה עד יום מותה, אמר רבי בוא וראה כמה צנועה אשה זו, א"ל רבי חייא, זו דרכה בכך אלא כמה צנוע אדם זה שלא הכיר באשתו יעו"ש, ומבואר דהוי "שבח גדול" עבורו ודהוי דבר שלא שכיח כלל מדשבחוהו כולי האי, ודלא כש"כ היעב"ץ שהיה שכיח טובא בדורותיהם שלא להכיר ולהסתכל בנשותיהם תמיד, וצ"ע. ושמא כוונתו לציין להתם דמצינו עכ"פ כה"ג שנזהרו מזה אך לאו דוקא דהוי בדורות הראשונים.
 

[ג]

וא"כ נ"ל ברור, דודאי שהיו מסתכלים על נשותיהם בזמן טהרתם, ורק בזמן נידותם נזהרו מלהסתכל בהם, ולכן לא חששו הזה"ר בזה שיבואו לגרשם, דבאותו עת שהיו נידות אכן נזהרו מלהסתכל בהם, אך בימות ר"ע כבר לא נזהרו מזה, ולכן ראה לדרוש הפסוק באופ"א. [דע' פנים לתורה ובכל עת יש לדרוש כפי הצורך וכפי שראו חז"ל בעיניהם הקד' לדרוש]. ומהגמ' דההוא שנשא גידמת, נ"ל דאינו ענין להכא. די"ל דלא הוי כלל "בדורות הראשונים" כפי שלמד היעב"ץ בפשטות, אלא הוי בימות רבי ור' חייא - והיינו אחר דורו של ר"ע [וע' בקידושין (עב:) דמשמת ר"ע נולד רבי], דהא רבי ור"ח סיפרו בשבחו של אותו אדם ובשבחה דהגידמת וא"כ מן הסתם שהיה בדורם או עכ"פ בדור שלפניהם אך לא לפני כמה דורות, וא"כ ה"ט דאכן שיבחוהו כ"כ, דבאותו זמן אכן לא הוי שכיח להמנע מלהסתכל על נשותיהם בזמן נידותם, ומה"ט ראה ר"ע לדרוש ולומר שמותר להם להתקשט, והכל אתי שפיר, ודו"ק. והיעב"ץ צ"ע.