הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

תנאים: רבי יהודה ורבי שמעון

שבת לג ע"ב

ואמאי קרו ליה ראש המדברים בכל מקום? דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, ויתיב יהודה בן גרים גבייהו.
פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו: תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות.
רבי יוסי שתק.
נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו - לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין - להושיב בהן זונות, מרחצאות - לעדן בהן עצמן, גשרים - ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, ונשמעו למלכות. אמרו:
יהודה שעילה - יתעלה,
יוסי ששתק - יגלה לציפורי,
שמעון שגינה - יהרג.

1.
על פי גמרא זו מקובל לומר ששיטת "רבי יהודה" היא: מה שאדם פועל במציאות הגלויה והנראית לעין כל – היא הקובעת
ואילו רבי שמעון [=רשב"י] מתחשב בעיקר בכוונת האדם ובמטרותיו, אפילו אם הן נסתרות ואינן גלויות.

2.
מחלוקת זו מסבירה גם מדוע רבי יהודה מחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה ואוסר במלאכה "שאינו מתכוון", ואילו רבי שמעון פוטר ב"מלאכה שאינה צריכה לגופה" ומאפשר לכתחילה ב"אינו מתכוון".

3.
לסוגיה זו יש המשך ישיר:

אזל הוא ובריה טשו בי מדרשא. כל יומא הוה מייתי להו דביתהו ריפתא וכוזא דמיא וכרכי. כי תקיף גזירתא, אמר ליה לבריה: נשים דעתן קלה עליהן, דילמא מצערי לה ומגליא לן.
אזלו טשו במערתא.
איתרחיש ניסא איברי להו חרובא ועינא דמיא. והוו משלחי מנייהו, והוו יתבי עד צוארייהו בחלא, כולי יומא גרסי, בעידן צלויי לבשו מיכסו ומצלו, והדר משלחי מנייהו כי היכי דלא ליבלו.
איתבו תריסר שני במערתא.
אתא אליהו וקם אפיתחא דמערתא, אמר: מאן לודעיה לבר יוחי דמית קיסר ובטיל גזרתיה?
נפקו. חזו אינשי דקא כרבי וזרעי,
אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה! כל מקום שנותנין עיניהן - מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם! הדור אזול.
איתיבו תריסר ירחי שתא. אמרי: משפט רשעים בגיהנם - שנים עשר חדש. יצתה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם! נפקו,
כל היכא דהוה מחי רבי אלעזר - הוה מסי רבי שמעון.
אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה.
בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא, ורהיט בין השמשות. אמרו ליה: הני למה לך? - אמר להו: לכבוד שבת. - ותיסגי לך בחד? - חד כנגד זכור, וחד כנגד שמור. –
אמר ליה לבריה: חזי כמה חביבין מצות על ישראל! יתיב דעתייהו.

שמע רבי פנחס בן יאיר חתניה ונפק לאפיה, עייליה לבי בניה הוה קא אריך ליה לבישריה, חזי דהוה ביה פילי בגופיה, הוה קא בכי, וקא נתרו דמעת עיניה וקמצוחא ליה. אמר לו: אוי לי שראיתיך בכך! - אמר לו: אשריך שראיתני בכך, שאילמלא לא ראיתני בכך - לא מצאת בי כך. דמעיקרא כי הוה מקשי רבי שמעון בן יוחי קושיא - הוה מפרק ליה רבי פנחס בן יאיר תריסר פירוקי, לסוף כי הוה מקשי רבי פנחס בן יאיר קושיא - הוה מפרק ליה רבי שמעון בן יוחי עשרין וארבעה פירוקי.

4.
בשלב הראשון רשב"י "ראה" רק את התורה במרכז, ואחר כך המשיך כך גם בנו,

5.
ואילו בפעם השניה רשב"י ראה שניתן ליישב את המציאות הגשמית עם רוחניות התורה [על ידי כך שרוב העם יעבדו שדותיהם ויחידי סגולה יעסקו בתורה].

6.
ונראה שבסופו של דבר רשב"י התכוון לכך בביטוי במשפט: "חזי כמה חביבין מצוות על ישראל", כלומר, גם בפעולותיהם הגשמיות של רוב העם ניתן לגלות את הפנימיות של "חביבין מצוות על ישראל".

7.
התנא "רבי יוסי" "שתק". הוא למעשה נוקט בשיטת הפשרה; האמצע. ולכן - אולי - נקבע להלכה שבאופן עקרוני הלכה כרבי יוסי "בכל מקום", בגלל העובדה, שבפסיקותיו הוא כבר שיקלל את דעות חבריו!

8.
גם בסוגיית "כיבוי" ["מלאכה שאינה צריכה לגופה"] [לעיל שבת דף כט עמוד ב; ושבת דף לא עמוד ב] נראה לומר שרבי יוסי משקלל את דעת רבי יהודה ואת דעת רבי שמעון לגבי הדין בכיבוי הנר, כי על פניו נראה, שבכיבוי מחמת הנר והשמן הוא פוסק כרבי שמעון ובמקרה של כיבוי הנר מחמת שצריך את הפתילה – כרבי יהודה.

9.
סוגיה זו חשובה לעניין הכרת שיטתו של רשב"י, וההבדלים בין "רבי שמעון" ל"רבי שמעון בן יוחאי" [אותו החכם] – ראה בהרחבה בספר "בן יוחאי".