הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ביאור הביטויים: "מאי קמיבעיא ליה"; "מאי תיבעי ליה"

שבת כח ע"א

גופא, בעי רבי אלעזר: עור בהמה טמאה, מהו שיטמא טומאת אהלין?
מאי קמיבעיא ליה? - אמר רב אדא בר אהבה: תחש שהיה בימי משה קמיבעיא ליה, טמא היה או טהור היה? אמר רב יוסף: מאי תיבעי ליה? תנינא: לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד!
מתיב רבי אבא, רבי יהודה אומר: שני מכסאות היו, אחד של עורות אילים מאדמים ואחד של עורות תחשים. רבי נחמיה אומר: מכסה אחד היה, ודומה כמין תלא אילן. והא תלא אילן טמא הוא! –
הכי קאמר: כמין תלא אילן הוא, שיש בו גוונין הרבה, ולא תלא אילן, דאילו התם - טמא, והכא - טהור.
אמר רב יוסף: אי הכי היינו דמתרגמינן ססגונא - ששש בגוונין הרבה.

1
רבי אלעזר הציג בעיה האם עור בהמה טמאה מטמא טומאת אהל? מסקנת הגמרא שאמנם כן, והעיקרון של הברייתא שהובאה בסוגיה: "לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד" מדבר על תפילין ורצועות התפילין.

2.
ואמנם כך נפסק ברמב"ם:
רמב"ם הלכות טומאת מת פרק ה הלכה יב:

האהל עצמו המאהיל על הטומאה אעפ"י שלא נגעה בו טומאה הרי הוא טמא טומאת שבעה מן התורה והרי הוא כבגדים שנגעו במת שנאמר והזה על האהל, בד"א בשהיה האהל בגד או שק או כלי עץ או עור אחד עור בהמה וחיה בין המותרין לאכילה בין האסורין לאכילה שנאמר ויפרוש את האהל על המשכן אין קרוי אהל אלא ארוג ועור כמשכן, אבל אם היה האהל נסרין של עץ כגון התקרה והמחצלת וכיוצא בהן, או שהיה עצם או של מתכות ה"ז טהור, ואין צ"ל שאם היה בניין שהוא טהור, וכ"מ שנאמר הבית טמא אינו אלא אדם וכלים שבכל הבית, ואין לך יוצא מן העץ שהוא מתטמא טומאת אוהלים אלא הפשתן בלבד. +/השגת הראב"ד/ אבל אם היה האהל וכו' עד או של מתכת ה"ז טהור וכו'. א"א והוא שנעשה אהלים קבועים והכי איתא במתני' דאהלות פ"ח חוץ מפשתן שאפילו נעשה אהל קבוע מיטמא והא דקתני במתני' יריעה וסקורטיא וקטבליא וסדין ומחצלת מביאין את הטומאה וחוצצין אלמא לא מקבלין טומאה כשנעשו אהלים לא ביריעה וסדין של פשתן אלא בשאר בגדים שנעשים מן העץ כמו קנבוס וניישטא שעושין מהם בגדים שדינם כדין עצים שאין מקבלין טומאה במחובר.+

3.
במהלך הדיון בסוגיה הגמרא השתמשה בביטויים הבאים:
"מאי קמיבעיא ליה"? - אמר רב אדא בר אהבה: תחש שהיה בימי משה קמיבעיא ליה, טמא היה או טהור היה?
אמר רב יוסף: "מאי תיבעי ליה"? תנינא: לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד!

4.
הביטוי הראשון מובא כדי להקשות על עצם הבעיה של רבי אלעזר, שהרי פתרון הבעיה – לכאורה – ברור, שרק עור מבהמה טהורה מטמא טומאת אהל, שהרי כך למד רבי אלעזר עצמו שלומדים גזירה שוה מהמשכן.... הביטוי הנ"ל מובא בגמרא ללא תוספת הסבר/רקע מפורשים.

5.
ואילו הביטוי השני – "מאי תיבעי ליה, תנינא" משמעותו שניתן לפשוט את הספק מברייתא. ממילא ברור שביטוי זה לא "עומד" בפני עצמו, אלא תמיד יש לו המשך בלשון הגמרא.

6.
ויש להקשות: מדוע הגמרא לא פותחת את ההוכחה לפתרון הבעיה בביטוי "תא שמע" - כמו בכל הש"ס, שהרי הביטוי "תנינא" בדרך כלל פותח קושיה מברייתא ולא פתרון בעיה!

7.
יש אומרים, שקושיה של "תנינא" היא רק כאשר באותה משנה/ברייתא נלמד הדין שאמר האמורא במפורש וללא דיוקים. ובסוגייתנו באמת משמע שמקשים מהברייתא שעורות שהיו במשכן היו רק עורות של בהמה טהורה [אמנם לא מוזכר התחש שעליו מסתפק רבי אלעזר - לפי הסברו של רב אדא...]

8.
יש מסבירים שמשמעות הביטוי "מאי תיבעי ליה" – ערעור על עצם הצורך בפתרון הבעיא. ולכן אין השימוש בפתיחה מקובלת "תא שמע". אבל לא נראה מתאים בסוגייתנו, שהרי כאן הברייתא נועדה לפתור את הבעיה ולא כמו הביטוי הראשון "מאי קמיבעיה ליה", שמערער על עצם העלאת הבעיה.

9.
ולכן נראה לומר: באמת קושיית הגמרא היא מיוחדת: היא מקשה מעיקרון כללי – שמוזכר בברייתא – על דין "נקודתי" – הבעיה של רבי אלעזר, ובזה מתאים לשון "מאי תיבעי ליה", שהרי הברייתא עם העיקרון הכללי ידועה ומפורסמת ומקובלת על הכל.

10.
הביטוי "מאי תיבעי ליה" - 12 מופעים בש"ס. במחצית המופעים מדובר בהקשר לאביי [ולפעמים גם בצירוף רב יוסף].