טומאה ישנה / הרב הלל בן שלמה

שבת טז ע"ב

בגמרא מובאים כמה טעמים לגזירה על טומאה ישנה:

א. "גדר מי חטאת" – שאנשים לא ימתינו שבעה ימים לטהרת כליהם, אלא ישברום ויתקנום במקום "ותשתכח תורת מי חטאת" (רש"י). לדברי הגמרא, הסבר זה נכון רק לפי השיטה, שגזרו כן רק לגבי טומאת מת (רש"י כותב שאינו יודע מי סובר כן, ולדברי התוספות ד"ה הניחא, זוהי שיטת רשב"ג), אבל לפי השיטה שגזרו כן לכל הטומאות, יש להביא טעמים אחרים.

ב. שמא לא יקבנו כדי טהרתו (אביי). כלומר, יעשה בו נקב קטן מדי (ועליו לעשות בו נקב כמוציא רימון, אשר יבטלו משימוש – רש"י).

ג. שמא יאמרו, שטבילה באותו היום עולה לה (רבא), בלי הערב שמש (רש"י).

לדברי הגמרא, יש הבדל בין שני הטעמים האחרונים, במקרה ש"רצפינהו מירצף". כלומר, שברו לגמרי. רש"י מביא שני פירושים לנפקא מינה זו: א. אין כאן חשש שמא יעשה נקב קטן מדי, אבל יש חשש שיאמרו שטבילה בת יומא עולה לה. ב. אין חשש שיאמרו שטבילה בת יומא עולה לה, שהרי הדבר ניכר שזהו כלי חדש, אבל יש חשש שבמקרה אחר יעשו נקב קטן מדי; ורש"י מסכים לפירוש זה.

הרמב"ם בהלכות כלים (יב,ב) נוקט כהסברו של רבא, שיאמרו שהטבילה עולה בלא הערב שמש, אולם הוא חושש לכך אף במקרה שהתיכו את הכלי, ועל כן נראה שאינו סובר כביאורו השני של רש"י. כך אנו מוצאים כי המאירי נוקט כביאורו הראשון של רש"י, וגם רבינו חננאל הולך בכיוון זה. הר"ש בפירושו לכלים (ב,א) נוקט, כי טעם הטומאה הישנה הוא משום גדר מי חטאת, ונראה שסבר להלכה כמו הדעה, שרק בטומאת מת אמרו כן, ולא בשאר הטומאות.