בגדי עם הארץ / הרב הלל בן שלמה
שבת טו ע"ב
אחד הספקות הנזכרים במשנה בטהרות (ד,ה) ששורפים עליהם את הטומאה, הם "בגדי עם הארץ". רש"י מבאר, שאנו חוששים שמא ישבה עליהם אשתו כשהיא נידה, כאמור במשנה בחגיגה "בגדי עם הארץ – מדרס לפרושין". לכאורה, בגמרא בחגיגה לא נזכר כלל החשש שאשתו ישבה עליהם, ואכן התוספות (ד"ה ועל בגדי) אינם מקבלים את פירוש רש"י, ולהבנתם, גזרו על עמי הארץ להיות כזבים לכל דבר (וזה פירוש "מדרס לפרושים"), ועל כן בגדיהם ורוקם טמא. מדברי רש"י נראה לכאורה, כי הוא אינו מקבל את ההבנה שגזרו על עמי הארץ להיות כזבים לכל דבר (דבר שמצאנו בדברי חז"ל במפורש רק על גויים), וגם לגבי רוקו של עם הארץ (שהוא אחד משש הספקות הנזכרים במשנה) הוא נוקט, כי הוא מטמא מספק, שמא הוא של זב.
התוספות מתבססים על הגמרא בחגיגה (כג,א) המביאה חשש "משום צינורא דעם הארץ". אמנם, ראה ברש"י שם (כא,ב ד"ה דררא דטומאה) המבאר "משום צינורא דעם הארץ, שמא זב הוא", והיינו ספק רוקו של עם הארץ. אבל אם ידוע לנו בוודאות שהוא אינו זב, אין לחשוש (וראה בדומה לזה בנידה לג,ב).
מאחר שבמשנה מפורש שהמדובר בספקות, לפי התוספות צריך לומר שהכוונה היא, שאפילו בספק אם בגד זה או רוק זה הוא של עם הארץ, אנו מחמירים ושורפים עליו את התרומה. לעומת זאת לפי רש"י, כל בגד או רוק, שידוע לנו שהוא של עם הארץ, מטמא מספק. אבל אם יש לנו ספק אם הוא של עם הארץ, לכאורה הרי זה ספק ספיקא, ועלינו להקל בדבר (אם כי בסמוך לגבי מי רגלי אדם שכנגד מי רגלי בהמה, דווקא רש"י מחמיר בספק ספיקא ותוספות מקילים). להבנתו יש לומר, כי "ספק בגדי עם הארץ", היינו בגדים שהם בוודאי של עם הארץ, אך מספק אנו מחמירים ומטמאים אף לשרוף עליהם את התרומה.
הרמב"ם בפירושו למשנה בטהרות מבאר, שהכוונה היא לרוק הנמצא בשווקים, שיש לנו ספק אם הוא של אדם טמא או של אדם טהור, ומשמע מכאן כדברי התוספות. גם בהלכותיו (אבות הטומאה יב,ו) אנו מוצאים שהוא מטמא את רוקו של עם הארץ, ואינו מחלק בין מקרה שאנו מסופקים בטהרתו או לא. אבל בפירושו לגבי הספק בבגדי עם הארץ, הרמב"ם מפרש שאנו מסופקים אם הם טהורים או לא, ונראה מדבריו לכאורה, כי במקרה שידוע לנו שהם טהורים, אין כל גזירה עליהם. מכל מקום, בהלכות אבות הטומאה (יג,א) הרמב"ם כותב כי עמי הארץ כזבים לטהרות, והוא אינו מחלק בין ספק לוודאי, ונראה שנקט כתוספות.
