מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"
אם צריך לבדוק בהמתו בע"ש שלא תצא עם משא בשבת
שבת נא ע"ב
שם, במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה וכו'.
[א]
ויעוי' ב"פני יהושע" הכא שהקשה דלכאו' הו"ל לתנא להקדים לפרק "במה אשה" לפרק "במה בהמה", שכן באשה שייך בהו חיוב חטאת וסקילה וכדכ' להדיא במשנה לקמן (סב.) ומשא"כ ביציאת בהמה דלא מיבעיא דלא שייך בהו חיוב חטאת וסקילה ואפי' "לאו" לית ביה אלא "איסור עשה" גרידה דלמען ינוח כש"כ תוס', אלא דלענ"ד נראה דאפי' האי "עשה" לא שייך אלא כשהבהמה עושה "מלאכה גמורה" ומשא"כ בהנך דקתני בפירקין דאינה יוצאה משמע דלא שייך בהו האי "עשה" כמו שאבאר לקמן, וא"כ צ"ע מ"ט הוקדם פרק זה דבמה בהמה. והנלענ"ד דה"ט לפמש"כ תוס' לעיל ברפ"ק (ב.) בד"ה יציאות השבת וכו' דראוי להקדים תחילה מה שנוהג בע"ש ממה שנוהג בשבת עצמו יעו"ש, וא"כ י"ל דהאי פירקא דבמה בהמה עיקרו שייך מע"ש דכיון שדרך הבהמה לצאת בלי ידיעת הבעלים א"כ ודאי ד"הלכתא רבתא לשבת" שצריך ליתן עיניו מע"ש בבהמתו ובמה שעליה שלא תוציא משוי לרה"ר אפי' בדברים המותרים ויש מהם שצריך לקשור מע"ש וכו', ומשא"כ בדיני יציאת האשה עיקרו אינו נוהג אלא בשבת עצמו לפי שהיא עצמה יודעת ליזהר שלא תצא לרה"ר בדברים האסורים וכו', ולכן הוקדם פ' במה בהמה, עכ"ד הפנ"י יעו"ש.
ומבואר א"כ דנקט בפשיטות שצריך אדם ליתן עיניו בע"ש בבהמתו שלא תוציא משוי וכו', והוא בכלל מש"כ בגמ' לעיל בפ"ק (יב.) דחנניא אומר חייב אדם למשמש בבגדו ע"ש עם חשיכה, א"ר יוסף הלכתא רבתי לשבתא, וע"ש ברש"י שכ' למשמש בבגדו, שלא יהיה כרוך בשום דבר פן יוציאנו, עכ"ל. וא"כ ס"ל לפנ"י דה"ה שצריך למשמש ולבדוק בבהמתו שלא תהיה כרוכה בשום דבר וכו'. אולם צ"ע בזה, די"ל דדוקא אצל האדם צריך ליתן עיניו בזה ולמשמש בכיסו דאל"כ אפשר שיבוא לידי איסור דאורייתא דהוצאה מרשות לרשות ומשא"כ בבהמה דס"ל לפנ"י דליכא בזה איסור דאורייתא דאפי' "עשה" ליכא בזה א"כ אפשר דאי"צ למשמש ולבדוק בבהמתו, דרק היכא שיבוא לאיסור מה"ת, איכא חיוב לבדוק זה ולא היכא דאיכא בזה רק "איסור דרבנן", ויל"ע.
אכן מסתבר דאף במקום איסור דרבנן צריך "לבדוק" כדי להינצל מאיסורו דג"כ חמור טובא, וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה, וליכא לחלק בין דאו' לדרבנן בזה, דאכתי כל שבידו להשתדל להינצל מזה החיוב בידו לעשותו. וכן יעוי' ב"מגן אברהם" (בסו"ס רנב' ס"ק כו') שכ' דנראה דאפילו לדידן דליכא רה"ר מצוה "למשמש" דשמא יש אצלו דבר המוקצה, עכ"ל ע"ש, וע"ש בפמ"ג [בא"א אות כו'] שכ' דאע"פ שספק דרבנן לקולא מ"מ היכא דאיכא לברורי בקל חייבים אף באיסור דרבנן וכו' ע"ש, [והובא כ"ז במשנ"ב ובשה"צ שם ע"ש]. וא"כ לפי"ז נר' ודאי דה"ה לענין "בהמתו" דאפי' את"ל דאיסורו רק מדרבנן כש"כ הפנ"י מ"מ ה"ז בכלל מש"כ בגמ' ד"חייב אדם למשמש וכו' והילכתא רבתא לשבתא", ודו"ק. וכן יעוי' ב"ערוך השולחן" שם שהביא ל"רוקח" שכ' בזה"ל, צריך אדם למשמש בכיסו או בחגורו פן יהיה תלוי בו "כיס" או "סכין" או בחגור שבמכנסיים, והאשה בכיסה וכו', עכ"ל הרוקח ע"ש. ומשמע ג"כ דיש לחוש למוקצה דאיסורו רק מדרבנן.
[ב]
אולם יעוי' ב"שפת אמת" לקמן רפ"ו (נז.) דג"כ הק' למה הקדים התנא פ' במה בהמה לפ' במה אשה, וי"ל משום דבהמה אסורה לצאת בהרבה דברים משום דהוי משאוי לה, א"כ הוי איסור דאורייתא, וממילא יש לאסור ג"כ לצאת עם זה ע"ש עם חשיכה שמא תצא משתחשך, אבל "במה אשה" עיקר הפרק לאשמיענו איזו תכשיטין שאין יוצאין וכו' דילמא שלפא ומחויא ואסור מדרבנן, וכיון שכן אין לגזור ע"ש עם חשיכה, כיון דכשתחשך נמי אינו אלא איסור דרבנן, נמצא דאיסור "בהמה" קודם בזמן לאיסור "האשה", ומשו"ה הקדימו התנא, עכ"ד השפ"א יעו"ש.
והוא ע"ד מש"כ הפנ"י דה"ט דהוקדם במה בהמה מדנוהג כבר בעש"ק ולא כבמה אשה שנוהג רק בעצם הש"ק. אולם מאידך נקט בפשיטות דדבר שאסור לצאת עמו לרה"ר רק מדרבנן וכגון כל הני תכשיטי נשים, לית ביה לאיסור דרבנן לצאת עמו בע"ש עם חשיכה, ולכאו' דלא כש"כ הפנ"י, והמג"א, והפמ"ג, והרוקח שם, דאף באיסור דרבנן אין לצאת עם חשכה, וצ"ע.
אולם נר' דתרי מילי נינהו, חדא מש"כ במשנה בפ"ק לעיל (יא.) לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה "שמא ישכח ויצא" וכו', וב' מש"כ בברייתא (יב.) דחנניא אומר "חייב אדם למשמש" בבגדו ע"ש עם חשיכה וכו'. וא"כ השפ"א לק"מ, שכן איהו איירי בדכ' דלא יצא החייט וכו' דנוהג זה רק באיסור דאורייתא, דרק בדבר דאית ביה איסור מה"ת אסור מדרבנן לצאת עימו לרה"ר סמוך לחשיכה, וכן מבואר בגמ' (יא:) דס"ל לרבא דהיא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזור "גזירה לגזירה" יעו"ש בזה. וה"נ קי"ל במג"א שם (ס"ק כג'), והובא במשנ"ב שם (ס"ק נב') ע"ש, דרק באיסור מה"ת גזרו חז"ל ואסרו שלא לצאת עמו בע"ש ע"ח ולא באיסורי דרבנן. ומאידך הפנ"י איירי בדין השני דחנניא בברייתא שם דחייב אדם למשמש בבגדו ע"ש ע"ח, דזה אכן נוהג גם בדרבנן ולא רק בדאורייתא. והיינו טעמא דכדי להינצל מאיסור דרבנן צריך ג"כ "להשתדל" טובא שלא להיכשל בו ואינו ענין ל"גזירה" כלל שלא שייך בדרבנן כ"א הוי בכלל החיוב להשתדל להקפיד ולהינצל מאיסורי דרבנן, וא"כ שפיר כ' הפנ"י והמג"א והפמ"ג והרוקח שאף ב"מוקצה" ובמקום דליכא רה"ר ג"כ צריך "למשמש" בבגדיו וכו', ודו"ק. ומשא"כ באיסור לצאת במחט וכיו"ב בע"ש ע"ח נוהג רק במקום איסור דאורייתא, וכש"כ המג"א גופא, ודו"ק. וא"כ לא פליגי הפנ"י והשפ"א.
אולם יעו"ש בשפ"א שכ' אח"כ בזה"ל, מיהו אין נראה לאסור בבהמה לצאת בע"ש עם חשכה, אלא משום דבשביתת בהמתו היא איסור דאורייתא אקדמיה, או משום דזוטרן מילייהו קדים תני להו כדאמרי' בכמה דוכתי הכי, [וכברפ"ק דנדרים (ב:) ע"ש] עכ"ל יעו"ש. וצ"ע מ"ט אכן ס"ל דליכא לאיסור זה, דכיון דס"ל דכשיוצאת הבהמה עם זה בעצם הש"ק הוי איסור מה"ת א"כ מ"ש מאדם שמוזהר לצאת עם זה בע"ש ע"ח מדחיישי' לאיסור מה"ת דה"נ יש לחוש בבהמה ולאוסרה עליה ג"כ. ושמא מדהוזכר עכ"פ במשנה רק לאדם שאסור לצאת עם זה ע"כ ס"ל דאין להוסיף על מש"כ בחז"ל ואין לך בו אלא "חידושו" ותו לא, ויל"ע בזה. אולם אכתי צ"ע מ"ט לא בי' השפ"א דה"ט כש"כ הפנ"י שם דאיכא בבהמה חיוב לבודקה מע"ש שלא תצא בש"ק עם דברים האסורים, דשייך כבר בע"ש ולכן הוקדם לבמה אשה דשייך רק בשבת וכו', דבזה לא שייך למימר כנ"ל דאין לך בו אלא חידושו וא"כ אפשר שרק על האדם גזרו שלא לצאת ע"ח וכו', שכן אין זה "גזירה" כלל אלא חיוב השתדלות להינצל מאיסורי דרבנן ודאורייתא, וא"כ פשיטא דשייך אף בבהמתו, דאכתי איכא למיחש פן תצא בהמתו עם משא בש"ק ונמצא מחלל שבת ולכן יש לחוש לזה "ולבודקה" מבעוד יום, וכש"כ הפנ"י. ובפרט לשפ"א דס"ל דבבהמתו שיוצאת עם "משא" הוי איסור מה"ת [ודלא כהפנ"י דס"ל דאסור רק מדרבנן], דביותר יש לחוש לזה ולבודקה. וא"כ צ"ע מ"ט לא בי' כן השפ"א, ודו"ק בזה.
[ג]
והנה מש"כ השפ"א דבהמה אסורה מדאורייתא לצאת עם "משא" על גבה בשבת וה"ט דהוקדם לפרק במה אשה, היינו כפשטות דברי התוס' הכא (נא:) בד"ה במה וכו' שכ' וז"ל, דאדם מוזהר על שביתת בהמתו דכ' למען ינוח וכו', עכ"ל ע"ש. אולם מאידך הפנ"י ס"ל התם דדוקא כשהבהמה עושה "מלאכה גמורה" וכגון חרישה וטחינה וכיו"ב הוא דאסור מה"ת ולא כן כשיוצאת לרה"ר דאפי' באדם הוי "מלאכה גרועה" דע"כ דאינו אסור מה"ת, וכדמשמע בגמ' בפ"ק דע"ז (טו.-טז.) דשייך רק בחרישה וכיו"ב. ולפי"ז אפשר דלשון "מוזהר" שכתבו תוס', אעיקר מילתא קאי ולא אהך מילתא דקתני אינה יוצאה וכו', עכ"ד הפנ"י יעו"ש.
אולם יעוי' ברמב"ם (רפ"כ) שכ' להדיא כהשפ"א דאף הוצאה אסור מה"ת, דכ' בזה"ל, אסור להוציא על הבהמה בשבת שנא' למען ינוח שורך וחמורך וכל בהמתך וכו', ואם הוציא על הבהמה אע"פ שהוא מצווה על שביתתה אינו לוקה לפי שאיסורו בא מכלל עשה וכו', והלא לאו מפורש בתורה שנא' לא תעשה כל מלאכה וגו' ובהמתך, שלא יחרוש בה וכיוצא בחרישה, ונמצא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו, עכ"ל. ויעו"ש במג"מ שכ' וז"ל, ובי' דבריו שבכאן כך הוא, איסור הבהמה בהוצאת המשאוי הוא בכלל עשה שנזכר בתורה למען ינוח שורך וחמורך וכו' שהוא עשה מפורש לבהמה, והקשה רבינו והלא לאו מפורש בתורה גבי בהמה וילקה עליו, ותירץ שהלאו ההוא אינו בא למלאכת הבהמה בלא סיוע האדם וכו', עכ"ל ע"ש. וא"כ מבואר להדיא ברמב"ם ד"העשה" דלמען ינוח שורך וגו' הולך אף על איסור הוצאת בהמה עם "משא", ודלא כש"כ הפנ"י דלא איירי ע"ז האי עשה, וצע"ג.
