הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
שינוי ההלכה על סמך המדע
שבת יב ע"א
הנושא הזה הוא נושא טעון ומורכב מאוד: ברור שחז"ל הסתמכו בעניינים רבים על המדע שהיה מקובל בימיהם, ואף קבעו על סמך הלכות. אך העולם המדעי עשה כברת דרך ארוכה מאז, וישנם הרבה דברים שהתגלו והתבררו כלא נכונים. השאלה היא האם גם ההלכה משתנה כאשר מתברר שהידיעות המדעיות שהיו בפני חז"ל היו מוטעות. אחת הדוגמאות לשאלה זו היא שאלת הריגת כינה בשבת. הגמרא מביאה מחלוקת בעניין זה, ולדעת בית הלל מותר להרוג כינה בשבת, מכיון שהכינה – בניגוד לשאר בעלי החיים – אינה מתרבה ע"י זכר ונקבה, אלא שורצת מבשר האדם:
1. תלמוד בבלי שבת יב, א
תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: אין הורגין את המאכולת בשבת, דברי בית שמאי, ובית הלל מתירין.
רש"י: מאכולת - כינה. מתירין - כדמפרש טעמא בפרק שמונה שרצים (שבת קז, ב) מאילים מאדמים דמשכן, מה אילים פרים ורבים - אף כל שפרה ורבה; וכינה אינה פרה ורבה, אלא מבשר אדם היא שורצת.
כל הפוסקים פסקו כדברי בית הלל, ואכן כך נפסק בשולחן ערוך:
2. שולחן ערוך אורח חיים סימן שטז סעיף ט
פרעוש, הנקרא ברגו"ת בלשון ערב, אסור לצודו אא"כ הוא על בשרו ועוקצו, ואסור להרגו. הגה: ואף לא ימללנו בידו, שמא יהרגנו, אלא יטלנו בידו, ויזרקנו. אבל כנה, מותר להרגה; והמפלה בגדיו מכנים, לא יהרגם אלא מוללן בידו וזורקן; אבל המפלה ראשו, מותר להרגם.
השאלה היא אם אנחנו יודעים היום שהדבר אינו כך, שהרי גם כינים מתרבים מביצים, האם זה משנה את ההלכה של הריגת כינה בשבת? הרב יצחק למפרונטי, באנציקלופדיה ההלכתית שלו, פחד יצחק, רצה לטעון שמכיון שהיום אנחנו יודעים שהכינה אכן פרה ורבה, הרי שעכשיו צריך לפסוק בניגוד לדברי השולחן ערוך, ואסור להרוג כינה בשבת. ואולם, הוא שלח את השאלה הזו גם לרבו, ר' יהודה בריל, אשר לא הסכים עם הדברים, והוא סובר שאין לשנות את ההלכה מכפי שפסק השולחן ערוך, ולכן יהיה מותר להרוג כינה בשבת למרות שאנחנו יודעים שחכמינו ז"ל טעו, והכינה אכן פרה ורבה:
3. פחד יצחק (הרב יצחק למפרונטי, המאה ה-18, איטליה), חלק י ערך צידה
ואני הצעיר הכותב אי לאו דמסתפינא אמינא דבזמננו שחכמי התולדות הביטו וראו וידעו וכתבו דכל בעל חי יהיה מי שיהיה הוה מן הביצים וכל זה הוכיחו בראיות ברורות א"כ שומר נפשו ירחק מהם ולא יהרוג לא פרעוש ולא כינה ואל יכניס עצמו בספק חיוב חטאת. ובדבר הזה אמינא דאם ישמעו חכמי ישראל ראיות אוה"ע יחזרו ויורו לדבריהם...
אלא ששאלתי את פי מ"ע מוהררי"ב נר"י ממנטובה וקיים ההיתר. בתשובתו זאת:
נשאלתי אם בעת הזאת שמלאה הארץ דעת החוקרים העסקנים בדברים האומרים כי כל בעל חי נולד ומתהוה מביצה מותר להרוג כנה בשבת. והשיבותי שאין לשנות הדינים המיוסדים על קבלת קדמונינו בשביל חקירת חכמי א"ה. הלא תראה שהרבה מן החוקרים מכחישים בראיות דבר עין הרע והרמב"ן ז"ל כתב שדי לסתור דבריהם במ"ש בגמ' לענין דינא אסור לעמוד על שדה חברו בשעה שעומדת בקמותיה. ואין צורך למאמין לבקש ממקום אחר ראיות וטענות אע"פ שישנן רבות ועצומות כי תספיק קבלת רבותינו שעל אדני הדבר הזה הטביעו ויסדו דין ומשפט גמור... וא"כ אין לזוז ממה שנפסק עפ"י גמרתנו אפי' כל רוחות החקירות האנושיות שבעולם באות ונושבות בו כי רוח ה' דבר בנו.
...בוא וראה מה שכתב הנשר הגדול אבי אבות החכמים בתורה ובכל חקירה הרמב"ם ז"ל בפירושו למשנה פרק העור והרוטב על עכבר שחציו עפר וחציו אדמה ותו לא מידי.
נאום הצעיר יהודה בכמ"ר אליעזר בריל, מנטובה צום העשירי תע"ח לפ"ק.
ובאמת יש לשאול, לכאורה: מדוע התעקש הרב בריל להתיר הריגת כינה בשבת? האם לפחות משום הספק לא ראוי להאמין לחכמי אומות העולם? תשובה מעניינת על כך מביא הרב כשר:
4. תורה שלמה (הרב מנחם מנדל כשר, המאה ה-20, ארה"ב) בראשית א אות תשו
ולפענ"ד נראה דיש להוכיח דדברי הרב בריל ז"ל הנ"ל נכונים וברורים, ומה שהשיב עליו הפחד יצחק דהא אנן לחומרא אמרינן ולא לקולא, יש לומר דבכהאי גוונא... שנהגו לעשות כן, אם כן אם אנן נחמיר בזה משום טעם זה הרי נוציא לעז על הראשונים, ובכהאי גוונא אסור להחמיר.
אומר הרב כשר שהסיבה שהרב בריל לא רצה לשנות את ההלכה – למרות שלכאורה מדובר בשינוי לחומרא – היא מפני שזה יביא לכך שנוציא לעז על הראשונים שחיללו שבת.
אבל לשאלה של התנגשות בין מדע להלכה יש השלכות נוספות, והן הרבה יותר קריטיות מאשר הריגת כינה בשבת. למשל, ביחס לקביעת רגע המוות, אומר השו"ע כך:
5. שו"ע אורח חיים סימן שכט סעיף ד
אפילו מצאוהו מרוצץ, שאינו יכול לחיות אלא לפי שעה, מפקחין ובודקים עד חוטמו; אם לא הרגישו בחוטמו חיוּת, אז ודאי מת, לא שנא פגעו בראשו תחלה לא שנא פגעו ברגליו תחלה.
אינני נכנס כאן לשאלה האם המגדיר את המוות הוא גזע המוח או הנשימה. מה שברור מפסיקת ההלכה כאן היא שכאשר אדם אינו נושם אין לחלל שבת ולנסות להצילו. ואולם, כיום אנחנו יודעים גם להנשים וגם להחזיר את הנשימה. האם יהיה מי שיפסוק הלכה ויאמר שלא נחלל שבת כדי להציל אדם כזה? – ברור שלא.
דוגמא נוספת: ביחס לעובר, היה מקובל אצל חז"ל שיש עוברים שאמורים להיוולד בחודש השביעי ויש עוברים שאמורים להיוולד בחודש התשיעי, ושניהם יכולים לחיות. גם עובר שאמור להיוולד בחודש השביעי, ונשתהה ויצא בחודש השמיני, יחיה. ואולם, עובר שאמור להיוולד בחודש התשיעי ויצא לפני הזמן – אין שום סיכוי שהוא יחיה. לכן, ולד שנולד בחודש השמיני ואנו רואים כי עדיין לא גדלו שערו וציפרניו, ברור שהוא עובר שנולד בטרם זמנו, ואין לחלל שבת על מנת להצילו. כך פוסק השולחן ערוך:
6. שו"ע אורח חיים סימן של סעיפים ז-ח
הולד שנולד עושין לו כל צרכיו ומרחיצין אותו ומולחין אותו וטומנין השליא כדי שיחם הולד וחותכים את הטבור; והני מילי בנולד לט' או לז', אבל נולד לח' או ספק בן ז' או בן ח', אין מחללין עליו אלא אם כן גמרו שערו וצפרניו.
נולד לח', או ספק בן ז' או בן ח', שלא גמרו שערו וצפרניו, אסור לטלטלו אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני צער החלב שמצערה; וכן היא בעצמה יכולה להוציא בידה החלב המצער אותה.
כיום יש אפשרות להציל עוברים כאלה ע"י אינקובטור. האם יש מי שיפסוק הלכה שאסור לחלל שבת על מנת להציל עובר כזה, ושהעובר הזה גם אסור בטלטול? – ודאי שלא! מה ההבדל, אם כן, בין ההיתר להרוג כינה בשבת לבין האיסור לחלל שבת להצלת נפל או אדם שהפסיק לנשום?
ניתן לומר שההבדל הוא שלגבי הנפל והאדם שהפסיק לנשום לא היה שינוי בידיעה, אלא התחדשו אמצעים טכנולוגיים (מכונות הנשמה, אינקובטורים) שמאפשרים להם לחיות, ולכן ההלכה ביחס אליהם משתנה. אבל לגבי כינה – שום דבר לא השתנה אלא רק ההבנה המדעית שלנו – שמאפשרת לראות דברים במיקרוסקופ שלא ראינו לפני כן.
אם כן, מה נאמר ביחס להלכות טריפות? אחת מהלכות טריפות שנפסקו בשולחן ערוך היא שבהמה, חיה או עוף שאין להם לב – אינם יכולים לחיות, וממילא הן טריפה:
7. שו"ע יורה דעה סימן מ סעיף ה
ניטל הלב, בין ביד בין מחמת חולי, טריפה.
ואולם, ברור לכל בר דעת שלא יכול להיות שבעל חיים חי ללא לב. החכם צבי נשאל שאלה על תרנגולת שלא מצאו את לבה, והשאלה היא האם היא טריפה:
8. שו"ת חכם צבי (ר' צבי הירש אשכנזי, המאה ה-18, גליציה) סימן עד
מעשה בריבה אחת שפתחה בטן תרנגולת להוציא בני מעיה בשפת השלחן וחתול אחד עומד למטה אצלה עומד ומצפה לאכול ממה שיפול ארצה. ואמרה הריבה שלא מצאה לב בתרנגולת. ואמה, בעלת התרנגולת, אמרה שמא או קרוב לודאי הושלך הלב לארץ ואכלו החתול העומד שם מוכן לאכול הנופל. והריבה אומרת: אני לא השלכתי לחתול אלא הטחול, אבל הלב לא השלכתי לחתול. והתרנגולת שמנה ובריאה וטובה אין בה שום חסרון ולא רקבון בבני מעיה ולא ניכר שום רושם מלב שנימוק או נתמסמס ולא שום שינוי בעולם בכל בני מעיה וגם בעודנה בחיים חיותה היתה חזקה ובריאה ובכל כחה לאכול ולשתות לילך ולעוף ושלמה בכל חושיה בכל עוז ותעצומות ככל א' מהתרנגולת הטובות והבריאות, אלא שהריבה אמרה שלא מצאת בה לב ובא מעשה לפני התלמידים והטריפוה מטעם ניטל הלב. יורנו המורה מה משפט התרנגולת.
תשובה. טועים כל האומרים כן כי דבר ברור הוא לכל אשר לבו לב חכם בקרבו ומוח בקדקדו שאי אפשר לשום נברא בעולם לחיות אפי' שעה אחת בלא לב ויהיה כאחד הבריאים, וא"א לצייר כלל מציאות ניטל אלא שתכף אחר שחתכו הלב מן הבעל חי שחטוהו ובמחמת חולי א"א לומר שימס הלב ויתמקמק ולא יהיה מסוכן במדרגה התחתונה ויותר גרועה שבמסוכנת. וזאת התרנגולת שלא היתה מסוכנת ולא חולנית, אדרבה שמינה ובריאה וטובה ושלמה בכל חושיה ואין בה שום רושם מסמוס הדבר ברור שלבה נפל בפתיחת בטנה ואכלו החתול.
למרות שהשולחן ערוך פסק שכאשר ניטל הלב העוף הוא טריפה, החכם צבי אומר שהשכל מורה שלא זו המציאות, שהרי לא יכול להיות שתרנגולת חיה ללא לב. במקרה הזה החכם צבי אמר שברור שהחתול הוא שאכל את הלב, שהרי הוא עמד ליד השולחן.
השאלה היא מה היה אומר החכם צבי כאשר לא היה שם חתול, ולא היתה אפשרות לומר שהיה לב ושאבד, אלא שהתרנגולת באמת היתה ללא לב. האם גם אז היה החכם צבי מתיר את התרנגולת? בנו, היעב"ץ, אומר שבמקרה כזה גם החכם צבי היה אוסר את התרנגולת, שהרי חז"ל קבעו את חסרון הלב כאחת הטריפות. ואמנם המדע מורה שמציאות כזו בלתי אפשרית, אבל אם עינינו רואות שיש תרנגולת כזו, היא טריפה:
9. שאילת יעבץ (ר' יעקב ב"ר צבי עמדין, המאה ה-18, גרמניה) חלק א סימן קכא
אמרת בא מעשה לידך תרנגולת חסרת הלב. ושאלתני הלכה למעשה אם יש להורות בפשיטות לקולא כמ"ש א"מ הגאון ז"ל בתשו' סי' ע"ד.
תשובה הנה באתי להצילך משגיאה כמדומני שלא ירדת לסוף דעתו ז"ל. שאע"פ שנראה לכאורה מדבריו שם שא"א להיות נברא חסר לב. ואפי' אתו סהדי אמרינן סהדי שיקרי נינהו, דאין חוששין למעש' נסים כלל. אעפ"כ ברור אצלי שלא היה סומך על היתר זה לבדו. אם לא היו באותו מעשה שאר צדדי ההיתר שהזכיר שם...
אבל ודאי אי אתא אפי' חד דמהימן באיסורין. וכיון ודיקדק מתחלת הפתיחה לראות אם יש לב לתרנגולת ובדק ולא מצא. איהו ז"ל נמי לא הוי מכחיש אותו העד. אדרבה הוא ז"ל מוסיף בו חומר. אם הי' ואירע חסר לב. בודאי הוא עושהו נבלה מחיים שכן כתב בפירוש אלא שהוא דבר זר לדעתו ז"ל ורחוק רחוק משימצא ולא הי' ולא נברא ולא אירע כן מעולם לפ"ד שלא מצאנו כזאת בספרי המחברים...
איברא בעובדא דידך אי ברירא לך מילתא דמתחלת פתיחת התרנגולת השגיחו לבדוק אחר הלב שבודאי לא היה נעלם מן עין הפותחה וא"א לתלות בנפילה. כה"ג פשיטא דאסורה אף לדבריו ז"ל וחמורה מן הטריפה כאמור. ואי אתא לידן כעובדא דמרן ז"ל דלא הוה ביה ריעותא לגמרי ואיכא למיתלי במידי בדבר הרגיל הוה אכילנא מניה שופרי שופרי בלי פקפוק. שכבר הורה זקן ומי יבוא אחר המלך את אשר כבר עשוהו להורא' קבועה ומקוימת ע"פ גדולי הדור שהסכימו לדבריו ז"ל. וחליל' להרהר אחריהם. הנרא' לענ"ד כתבתי יעבץ ס"ט
לפי דברי היעב"ץ, אם אדם אומר שהוא בטוח שלא היה לב לתרנגולת, גם אם ברור לנו שמבחינה מדעית הדבר בלתי אפשרי, היא תהיה טריפה.
השלכה נוספת שיש לשאלתנו היא בהלכות איסורי ביאה: אדם שאינו מסוגל להוליד בגלל פגם בגיד או באשכים, אסור לבוא בקהל. הרמב"ם בפירוש המשנה שלו כותב שהקריטריון לאדם כזה הוא אדם שמדע הטבע קובע לגביו שאינו יכול להוליד:
10. פירוש המשנה לרמב"ם מסכת יבמות פרק ח משנה ב
ממה שאתה צריך לדעת שאם נפצע הגיד או חוטי בצים, או נכרתו הבצים, או נקב הגיד, או נקבו הבצים, כללו של דבר כל מכה שתארע באיברי הזרע ממה שיחייב מדע הטבע שאינו מזריע מחמת כך, הרי הוא פסול.
ואולם, במשנה תורה לרמב"ם הוא אינו כותב כך, אלא כותב בסתם את הדברים שקבעו חז"ל בלי ההסתייגות של מדע הטבע:
11. רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק טז הלכה ג
ואי זהו פצוע דכא? כל שנפצעו הביצים שלו. וכרות שפכה? כל שנכרת הגיד שלו. ובשלשה איברין אפשר שיפסל הזכר בגיד ובביצים ובשבילין שבהן תתבשל שכבת זרע והן הנקראין חוטי ביצים. וכיון שנפצע אחד מג' איברין אלו או נדך הרי זה פסול.
נחלקו הפרשנים בדעת הרמב"ם, האם הוא חזר בו ממה שכתב בפירוש המשניות, שהרי הוא השמיט את הצורך במדעי הטבע. מה יהיה הדין אם אדם נפצע באחד מהאיברים הללו, ובכל זאת ע"פ המדענים הוא עדיין יכול להוליד? – מהרמב"ם משמע שהוא עדיין יהיה אסור לבוא בקהל!
הריב"ש נשאל שאלה בענייני חליצה על אשה שנולדה לה בת שמונה חודשים ועשרים ושתיים ימים לאחר מות בעלה, והבת נפטרה לאחר עשרים ותשעה ימים. הרופאים אינם מקבלים את דברי חז"ל שולד שנולד בחודש השמיני הוא נפל, והשאלה היתה האם הבת הזו פוטרת את אמה מחליצה או לא. במסגרת הדיון מעיר הריב"ש את ההערה הבאה:
12. שו"ת הריב"ש (ר' יצחק בר ששת, המאה ה-14, ספרד) סימן תמז
ידעת האדון נ"ר שאין לנו, לדון בדיני תורתנו ומצותיה, על פי חכמי הטבע והרפואה. שאם נאמין לדבריהם, אין תורה מן השמים, חלילה! כי כן הניחו הם, במופתיהם הכוזבים. ואם תדין בדיני הטרפות, על פי חכמי הרפואה; שכר הרבה תטול מן הקצבים! כי באמת, יהפכו רובם: ממות לחיים, ומחיים למות; ויחליפו חי במת. כי אין ספק בנטלה הכבד, ונשאר בה כזית; שאנחנו מכשירים; הם יאמרו: שימות לשעתו. והן בחרותה בידי שמים, ואחרים. וכמה וכמה אחרים, שאנחנו אוסרים, כמו: כל הסרכות, וכל המראות הפוסלות בריאה. וכן בדיני הדריסה. ואחרים שאין ספק, שהם מלעיגים בנו: עליהם יוצק זהב רותח, לתוך פיהם. והרמב"ם ז"ל כששנה מעט, ואמר: שצומת הגידין, הם בעצם התחתון; בעופות: לא הודו לו! אחרי שלפי סוגית הגמרא, נראה: שהוא בעצם האמצעי. ולא נזכר בתלמוד, חלוק: בין בהמה, לעופות. ואעפ"י שהיה הרב ז"ל חכם בחכמת הרפואה, והטבע, ובקי בנתוח; כי לא מפי הטבע והרפואה, אנו חיין! ואנחנו על חכמינו ז"ל, נסמוך. אפילו יאמרו לנו על ימין שהוא שמאל. שהם קבלו האמת, ופירושי המצוה; איש מפי איש, עד משה רבינו, ע"ה.
ואולם, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הרב הראשי לישראל, נשאל על קביעת אבהות ע"פ בדיקות דם, והוא ענה במכתב חריף מאוד, שנמצא בכתביו לאחר מותו ופורסם במאמר של פרופסור דב פרימר בכתב העת 'אסיא':
13. הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (אסיא כרך לה עמוד 49)
לא אכחד כי כמעט בושתי ונכלמתי מדברי כבוד גדלו... ביחס של ביטול כלפי בדיקת הדם מהבחינה השלילית, כלומר מבחינת האפשרות שיש לה לברר שאין זה בנו של זה.
מה שייך לדבר על נאמנות הרופאים בדבר שנתקבל לברור מכל גדולי המדע הרפואי בכל העולם כולו? רז"ל אינם אומרים בשום מקום שקיבלו הלכה למשה מסיני שיש בבעלי חיים (כאן חסרים כמה מלים. אולי היה כתוב 'שנולדים מן העיפוש')... ואי אפשר היה שימסור כך, הואיל והיום נתברר כשמש בצהרים שאין דבר כזה במציאות. ואולם הם ז"ל קיבלו את הנ"ל לאמת ובנו הלכות גדולות על ההנחה הזאת, הואיל ואריסטו קבע כך ונתקבל מפי כל החכמים שבעולם.
ואיזה הבדל גדול בין המדע הרפואי שבימיהם ושבימינו, ובין הקשר שיש בין כל חלקי העולם, כאילו עיר אחת למה שהיה בימיהם?!
...חבל שבעוד שהמדע הולך וכובש עולמות ומגלה סודי סודות, אם כי גם הוא טועה לפרקים, אנו בקשר לעניני מדע הנוגעים לתורה הקדושה משקעים ראשינו בחול כהעוף הידוע, ותו לא מידי. הכרחי שנעמיד מתוך הישיבות הקדושות, מהעילויים שבהם, אנשי מדע בכל מקצוע כזה, ולא נהיה זקוקים לאחרים בענייני פיזיולוגיה, כימיה, חשמל, ובכל הנוגע לתורה הקדושה.
האם זה אומר שניתן לקבוע ממזרות ע"פ בדיקת דם? בהקשר לזה מביא הרב רבינוביץ את דברי הרמב"ם:
14. רמב"ם הלכות מלכים פרק יב הלכה ג
בימי המלך המשיח, כשתתיישב ממלכתו ויתקבצו אליו כל ישראל, יתייחסו כולם על פיו ברוח הקודש שתנוח עליו, שנאמר וישב מצרף ומטהר וגו', ובני לוי מטהר תחילה ואומר זה מיוחס כהן וזה מיוחס לוי, ודוחה את שאינן מיוחסין לישראל, הרי הוא אומר ויאמר התרשתא להם וגו' עד עמוד כהן לאורים ולתומים, הנה למדת שברוח הקודש מייחסין המוחזקין ומודיעין המיוחס. ואינו מייחס ישראל אלא לשבטיהם, שמודיע שזה משבט פלוני וזה משבט פלוני, אבל אינו אומר על שהן בחזקת כשרות זה ממזר וזה עבד שהדין הוא שמשפחה שנטמעה נטמעה.
לגבי ממזרות, אם כן, יש דין חריג, שמשפחה שנטמעה נטמעה, וגם אם במקורה היא באה מממזרים, הם הופכים להיות מותרים לבוא בקהל. אבל ביחס לשאר הדברים ראינו שרוב הפוסקים אומרים שאין אנו חיים מפי המדענים, ואנחנו לא משנים את ההלכה למרות שהידיעות המדעיות סותרות את מה שהיה מקובל בזמן חז"ל: מותר להרוג כינה בשבת. מה שהוגדר טריפה עדיין מוגדר טריפה. ואולם, האם הפוסקים הללו יגידו לא להציל תינוק שנולד בחודש השמיני? האם הם לא יצילו אדם שפסקה נשימתו?
הרב רבינוביץ מחלק בין דברים שהם הלכתיים לבין דברים שהם מציאותיים: ביחס להגדרת מלאכות שבת (כמו הריגת כינה) או טריפות או איסורי ביאה – ההגדרות הן הלכתיות, ולכן המציאות המדעית אינה משנה את ההלכה.
אבל כאשר מדובר בשאלה שאינה הלכתית אלא מציאותית: האם האדם הזה נקרא חי או מת, האם העובר הזה יכול להתקיים או לא וכו', כאן השאלה היא מציאותית, ולכן יכול להיות שחז"ל טעו באבחנה שלהם, והדין ישתנה:
15. עיונים במשנתו של הרמב"ם (הרב נחום אליעזר רבינוביץ) עמ' קסט–קעג
איסורי מאכלות הינן גזירת הכתוב. ההלכה למשה מסיני מגדירה סוגי פגיעות שונות שבגללן נאסרו הבהמות לאכילה. בדרך כלל אמנם פגיעות אלה יש בכוחן לגרום מוות, אולם ברור הוא שאין לְמַצות במניין את כל הפגיעות הממיתות. מאידך, ישנם גורמים נוספים שבכוחם לנטרל את פעולת הפגיעה ובמקרים מסוימים למנוע את המוות. לפיכך, ניתנה הלכה למשה מסיני לקבוע גדרים כלליים, שלא תהא תורתו של כל אחד ואחד נתונה בידו. אף שההלכה למשה מסיני מעוגנת בתופעה טבעית – בדרך כלל הטריפה עומדת למות – מכל מקום איננה מתאימה לה בכל פרט ופרט...
ברם ישנם ענינים שבהם הזקיקה אותנו תורה לדון בכל מקרה בלבדו וכמו שהוא. אם באנו לדון בחיי אדם צוותה עלינו תורה: "והצילו העדה". נדרשנו ליתר זהירות בקביעת מי הוא טריפה ומי לא... במלים אחרות, כאן המציאות היא הקובעת, והמציאות תלויה בזמן ובמקום ובנסיבות וכו'.
...מאחר שהדין הוא הקובע מי הוא ממזר ומי הוא כשר, הרי זו הגדרה הלכתית טהורה, ואין גילוי המציאות האמיתית לא מעלה ולא מוריד. דין הממזר נקבע על פי כללי הפסיקה המקובלים והם הם היוצרים את המעמד ההלכתי, ולא העובדות המדעיות. הואיל והדין הוא שמשפחה שנטמעה נטמעה, הבא לגלות אבהות שונה מן המוחזקות אינו אלא מוציא לעז על אדם כשר.
...איסור שרצים ודאי שלא חל לפנים על חיידקים שאינם נראים לעיניים. ממילא גם היום, אף על פי שניתן לראותם במיקרוסקופ, עדיין מותרים הם, כי מעולם לא נאסרו. כמו כן אין לפסול תפילין של דורות הראשונים בגלל שמדידה מיקרוסקופית מגלה שאינן מרובעות בדיוק...
המושגים מאכלות אסורות, ומלאכות אסורות, ואיסורי חיתון, וכן תפילין ושאר תשמישי קדושה ומצוה וכיו"ב – כולם הינם מושגים הלכתיים שנוצרו בגזירת הכתוב. אמנם כולם מתייחסים לחפצים מסוימים גשמיים ומושגים שבמציאות, אבל ברור למדי שלא המאפיינים הגשמיים הם הקובעים את מהותם של המושגים ההלכתיים....
לעומת זאת, המושגים חיוּת ויכולת הולדה ודומיהם הרי הם לא נוצרו בהלכה. הם מושגים המתייחסים למציאות.
