טומאת הידים / הרב הלל בן שלמה

שבת יד ע"א

בגמרא נזכר, שגזרו טומאה על הידים, מפני שהידיים עסקניות. רש"י מבאר, שהדבר נובע מכך שהידים רגילות לגעת בבשר ובמקום הטינופת, ויש בכך גנאי לתרומה. רש"י מזכיר את פירושם של רבותיו, שיש חשש לכך שידיו נגעו במקום הטומאה, אך הוא דוחה פירוש זה, משום שאם חוששים לטומאה, יש לחשוש שידיו נגעו באב הטומאה, ויש להחמיר לטמא את כל גופו, ולהצריכו טבילה. אבל הרמב"ם בפירושו למשנה (טהרות ז,ח) נוקט כפירוש רבותיו של רש"י: "שהידים עסקניות כלומר מרבות למשמש ושמא נגע בטומאה ולא ידע" (וכן הוא בפירושו לזבים ה,יב). נראה להשיב על קושיותיו של רש"י, כי מאחר שאין אנו יודעים בוודאות כי ידיו נטמאו, החכמים עשו היכר לדבר בטומאתם, וחילקו ביניהם לבין שאר הגוף (ומעין זה כותב הריטב"א להשיב על דברי רש"י).

נראה לומר, כי במחלוקת זו תלויה גם המחלוקת לגבי נטילת ידים של שחרית, בה נחלקו הראשונים: יש המבארים, שהיא נובעת מחשש שידיו נגעו במקום המטונף (רא"ש, והיינו כשיטת רש"י). ויש המבארים, כי היא נועדה לכבוד התפילה (רשב"א ורמב"ם). להבנתם יש לומר, כי אין אנו חוששים ומצריכים נטילה מחשש של חוסר נקיות.

יש מקום לומר, שאף טעמי מצות קידוש ידים ורגלים תלויים במחלוקת זו (שלפי רש"י בפירושו לזבחים פרק שני הדבר נובע מנקיון, ומעין זה מביא הרמב"ן בכי תשא, אך לפי הרמב"ם הדבר נובע מכבוד המקדש, או מחשש טומאה – ראה דבריו ביאת המקדש פרק ה).