הבא ראשו ורובו במים שאובים / הרב הלל בן שלמה
שבת יד ע"א
בין הדברים שגזרו עליהם החכמים בי"ח דבר, מופיעים "הבא ראשו ורובו במים שאובים, וטהור שנפלו על ראשו ורובו שלושה לוגים מים". לדברי הגמרא, היה צורך בגזירה השניה לגבי טהור שנפלו עליו שלושה לוגים, על מנת להעמיד את הגזירה הראשונה "הבא ראשו...", שהיא עוסקת באדם שכרגע טבל (רש"י יג,ב ד"ה והבא: "בו ביום". בתוספות שם ד"ה והבא כתבו, שאף אם העריב שמשו; ולכאורה לא מובן לפי זה ההבדל בינו לבין כל טהור אחר).
בטעם הדבר מבאר רבא, שהיו רגילים לטבול במי מערות סרוחים שלא היו נקיים, ולאחר מכן היו שוטפים את עצמם במים שאובים נקיים. מכיוון שהמים הנקיים היו יותר טובים בעיניהם, התחילו לומר שהמים הנקיים הם אלו המטהרים אותם, ולא המים בהם היו טובלים.
רש"י מבאר בדברי רבא, כי חששו שיבואו לבטל את הטבילה במי המקווה, ויטבלו רק במים השאובים. אמנם, בלשון הגמרא לא נזכר חשש זה, ויש מקום להבין באופן אחר: במשנה בחגיגה סוף פרק ב מבואר, כי הטובל לדבר חמור מוחזק רק לדבר חמור, ואינו מוחזק לדבר הקל, ומי שטבל ולא הוחזק, כאילו לא טבל. ייתכן לומר, כי הטובל וסובר שאינו נטהר בטבילה זו, אינו מוחזק כלל, ועל כן טבילתו לא הועילה לו. החשש המבואר בדברי רבא, הוא מפני שהאנשים הטובלים עלולים שלא לכוון להיטהר בטבילה הראשונית, ועל כן החמירו שלא ישטפו את עצמם (ומעין זה מבאר החשק שלמה כאן).
וכך הם דברי הרמב"ם בפירושו למשנה בזבים (ה,יב):"והבא ראשו ורובו במים שאובין גזרו גם עליו שיהא טמא ופוסל את התרומה מפני שטבולי יום באותו הזמן היו טובלין במי מערות וכיוצא בהן והן מים מלוכלכים וסרוחים שכבר נתעפשו וזה דבר שאינו פוסל את המקוה, והיו רוחצין אחר כך במים שאובין דרך נקיות, ונמשך הדבר ונתרבה עד שהיו ההמון סבורים כי מים שאובין שבהן מתרחצים בסוף הן העיקר והן שמטהרין, ומזלזלין במי מקוה מחמת לכלוכו ואינם מתכוונים בו טבילה לשמה, לפיכך גזרו שכל הבא ראשו ורובו במים שאובין אחר הטבילה שהוא נשאר בטומאתו ופוסל את התרומה כדי שיסמכו על מי מקוה וידעו שהוא המטהר".
