סקר
מסכת תמורה
קשה מאוד
קשה
ממוצעת
קלה


 

משמוש התפילין / הרב הלל בן שלמה

שבת יב ע"א


מובא בגמרא, שאדם חייב למשמש בתפילין בכל שעה, קל וחומר מציץ: בציץ מופיע שם ה' רק פעם אחת, ובכל זאת התורה מקפידה "והיה על מצחו תמיד", שלא יסיח דעתו ממנו. על אחת כמה וכמה בתפילין, שם מופיעות אזכרות הרבה.

לכאורה, יש מקום לכמה קושיות על לימוד זה:

  1. לכאורה יש להבדיל בין שם ה' המופיע בציץ, שהוא נמצא בגלוי, לבין השמות המופיעים בתפילין, שהם מכוסים.
  2. אם לגבי הציץ נאמר שאין להסיח את הדעת, הלימוד לתפילין היה צריך להיות גם כן, שלא להסיח את הדעת (שהרי דיו לבא מן הדין להיות כנידון), אולם מה פשר החיוב "למשמש" בתפילין? וכי לגבי הציץ מצאנו חיוב למשמש?
  3. הדרשה לגבי הציץ "תמיד – שלא יסיח דעתו ממנו", האמורה על ידי רבה בר רב הונא, מובאת בסוגייתנו כמוסכמת. אולם מהסוגיה ביומא (ז,ב) נראה, כי דרשה זו אינה להלכה: דרשה זו מופיעה שם בביאור דעתו של רבי יהודה, הסובר שהציץ מרצה רק כאשר הציץ נמצא על מצחו של הכהן הגדול, ואילו רבי שמעון סובר על פי המילה "תמיד", שהציץ מרצה אף כאשר הוא אינו על מצחו. הגמרא תולה את מחלוקתם בשאלה אם הטומאה הותרה בציבור - כך דעת רבי יהודה, או דחויה בציבור - כך דעת רבי שמעון, וכך עולה מהסוגיה שהיא הדעה המקובלת להלכה.

התוספות ביומא (ח,א ד"ה ומה) כותבים (על פי השאלה הראשונה), כי באמת אין זה קל וחומר גמור, ובאמת הציץ קדוש יותר מהתפילין. אולם מאחר שיש צד בו ישנה חשיבות לתפילין יותר מאשר לציץ, מן הראוי היה לחכמים לתקן דבר מסוים, שלא להסיח את הדעת ממנו, וזהו המשמוש. על פי דברים אלו נראה לומר, כי אף רבי שמעון יכול לקבל את דרשת רבה בר רב הונא, אלא שדרשה זו לדעתו אינה אלא אסמכתא, שהרי הלימוד אינו אלא מדרבנן.

אבל הרמב"ם בהלכות תפילין (ד,יד) נוקט שקדושת התפילין גדולה מקדושת הציץ, ומשמע מדבריו שזהו לימוד גמור לכל דבר. לדבריו, אדם חייב למשמש בתפיליו על מנת שלא להסיח את דעתו, וייתכן שלדעתו הוא הדין בציץ, שיש למשמש בהם על מנת שלא להסיח את הדעת. ואע"פ שלא מצאנו שכתב זאת בהלכות כלי המקדש לגבי הציץ, מאחר שגם האיסור להסיח את הדעת מהציץ נזכר רק בדבריו הנ"ל בהלכות תפילין, נראה שלדעתו אין לחלק ביניהם (וכך מצאנו בדברי המאירי המזכיר חובה למשמש בציץ, אם כי נראה מדבריו שטעם המשמוש אינו רק הסחת הדעת, אלא לוודא שהם במקומם ואינם נופלים). מפסקי הרמב"ם בהלכות ביאת המקדש (פרק ד) עולה, כי למרות שהוא פוסק כדעת רבי שמעון, שהטומאה דחויה בציבור, בכל זאת הוא פוסק כדעת רבי יהודה, שהציץ מרצה רק בהיותו על מצח הכהן הגדול, והוא אינו מקבל את התלות בין המחלוקות הנזכרת בגמרא. ממילא, הרמב"ם יכול לקבל את דברי רבה בר רב הונא להלכה. (בביאור שיטת הרמב"ם התחבטו אחרונים רבים, ולענ"ד נראה כי נקט בזה על פי שיטת הירושלמי, ונתבאר בהרחבה בחוברת שכתבתי על ציץ הזהב "כתר כהונה" פרק ב).



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר