חטא כדי שיזכה חברך / הרב הלל בן שלמה

ברכות ד ע"א

נאמר בגמרא, שאין אומרים לו לאדם שיחטא, על מנת שחברו יזכה, ועל כן לא מתירים להוציא פת מהתנור, על מנת להציל את המכניס את הפת מאיסור חטאת, למרות שבהוצאת הפת יש איסור דרבנן בלבד. לכאורה, דין זה אינו מוסכם, שהרי בגמרא בעירובין מובאת מחלוקת תנאים: לדעת רבי נוח לחבר לעשות איסור קל, על מנת שעם הארץ לא יעשה איסור חמור; ואילו לדעת רשב"ג, נוח לחבר שעם הארץ יעשה איסור גדול, כל זמן שהחבר עצמו לא יעשה אפילו איסור קל.

התוספות (ד"ה וכי) מביאים שלושה תירוצים, לפיהן אף רבי מודה, שאין להוציא את הפת בנידון שלפנינו:

1. רבי התיר רק במקרה שהתקלה תבוא על ידו, כגון באכילת טבל, אבל במקרה שהפעולה התבצעה על ידי אדם אחר הוא לא התיר.
2. רבי התיר רק במקרה שעוד לא התבצעה פעולת האיסור, אבל כאן הפעולה התבצעה בהכנסת הפת לתנור. (כך דעת הריב"א, ולדעתו אין לחלק בין אם הפעולה התבצעה על ידו לבין אם התבצעה על ידי אדם אחר).
3. דווקא כאשר היתה פשיעה אין אומרים "חטא כדי שיזכה חבירך", אבל לא כאשר החבר לא פשע. 

כמו כן, לדברי התוספות במצוה של רבים (או במצוה חשובה) יש להקל בדבר. באופן זה מבארים התוספות (בבא בתרא יג,א ד"ה כופין) את מעשהו של רבי אליעזר ששחרר את עבדו על מנת להשלים מנין, ואת ההיתר להקריב את קרבנותיו של מחוסר הכיפורים בערב פסח, אחרי התמיד של בין הערביים, כדי שניתן יהיה לאכול מקרבן הפסח.

המשנה ברורה (סימן רנד סק"מ) נוקט כתירוצו האחרון של התוספות, שבמקרה שאדם פשע לא התירו לעבור על איסור קל על מנת להצילו מאיסור חמור. מכל מקום, המשנה ברורה מעיר, כי דברי הגמרא נאמרו דווקא לגבי רדיית הפת, שיש בה איסור. אבל אם אדם נתן סיר על האש, אין בהסרת הסיר כל איסור, ומצוה רבה להסירו ולמנוע את החוטא מלעבור על איסור.