אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"על שאר אדם וכלים בפותח טפח"
מה ניתן ללמוד לגבי טלטול בשבת ברחוב מקורה, מהעזרה שבבית המקדש? - במשנתו של מרן הגאון רבי מאיר שפירא - ליומא דהילולא - ז' חשון
שבת יז ע"א
כידוע לכל מעלעל בין דפיה של מסכת שבת, ארבע רשויות לה לשבת, ואחת מהן היא כרמלית - שהיא שם כולל לכל אותם מקומות שאינם נחשבים כרשות היחיד או רשות הרבים. דיניה של כרמלית נקבעו על ידי חכמים שאסרו לטלטל בתוכה ארבע אמות - כדרך שאסור לטלטל בשבת ארבע אמות ברשות הרבים והעושה כן חייב חטאת.
ברם, המטלטל חפץ ארבע אמות ברשות הרבים מקורה, אינו חייב חטאת לפי שקירויה של רשות הרבים מוציא ממנה את שמה. לפיכך הסתפק אחד מצורבי דרבנן שבפולין לפני תשעים שנה, מה יהא דינה של כרמלית מקורה, האם כפי שהקירוי פוטר את המטלטל ברשות הרבים, כך יתיר את הטלטול בכרמלית. עמד והעלה את שאלתו על הכתב, ושיגרה אל מרן הגאון רבי מאיר שפירא. מרן הגר"מ שכיהן באותם ימים כרבה של העיר סאניק שבגליציה, השיב לשואלו (שו"ת "אור המאיר" מז) כי לכאורה כפי העולה מדברי התוספות במסכת עירובין וכן מדברי הבית יוסף (סימן שסא) הרי שהקירוי גורם שיהא מותר לטלטל בכרמלית.
אמנם כדרכה של תורה מוסיף מרן הגר"מ ומפלפל עוד בשאלה זו, כשהוא יוצא לדון בדבר החדש - דינה של אחת הרשויות הקדושות ביותר - הר הבית. שהנה במסכת מדות (ב, ג) אמרו שאת הר הבית הקיף סורג הגבוה עשרה טפחים. והרא"ש שם מבאר שמטרת עשייתו של סורג זה הייתה כדי שיוכלו לטלטל בשבת בהר הבית - שאלמלא כן יחשב לכרמלית.
והנה - ממשיך ומפלפל מרן הגר"מ, בירושלמי (תענית ג, ט) וברמב"ם (בית הבחירה ה, א) מבואר שהר הבית כולו היה מקורה, ומעתה אם מותר לטלטל בכרמלית מקורה - מפני מה צריכים היו להקיף את הר הבית כולו בסורג? ומכאן ראיה לכאורה שקירויה של כרמלית לא יועיל על מנת להתיר טלטול בתוכה.
ברם - ממשיך מרן הגר"מ וטווה את חוט פלפולו, עצם ההנחה שהר הבית היה מקורה כולו - שנויה במחלוקת, לפי ששיטת רש"י (סוכה מב, ב) שרק רחבת הר הבית הייתה מקורה ולא ההר כולו - ולפיכך ניתן לומר שדעת הרא"ש, כדעת רש"י ולפיכך מבאר שעשיית הסורג בהר הבית הייתה כדי להתיר את הטלטול בתוכו, לפי שהקירוי אינו יכול להועיל שם.
אמנם נראה - מוסיף מרן הגר"מ נדבך נוסף לפלפול זה, כי נידון זה תלוי במחלוקת אחרת של רבותינו הראשונים בדין חרב הרי היא כחלל. שהרי כידוע חרב (והיינו כל כלי מתכת) אינם יורדים בדרגת טומאתם ממי שטימאם, ולפיכך חרב נחשבת כחלל אותו הרגה והרי היא אבי אבות הטומאה, לטמא את הנוגע בה בטומאת מת כאב הטומאה. ברם נחלקו הראשונים אם דין זה הוא רק לגבי טומאת מגע - או גם לגבי טומאת אוהל, שאף המאהיל על כלי מתכת שטמא בטומאת מת, דינו כמי ששהה באוהל המת שנטמא בטומאתו. שיטת תוספות בסוגייתנו (ד"ה ועל שאר אדם וכלים) שאכן דין חרב הרי היא כחלל נכון גם לגבי טומאת מת. כך היא גם שיטת הרא"ש (אהלות א, א).
אלא שמעתה יש להקשות מפני מה אמרו במסכת פסחים (יט, ב) לגבי מחט הטמאה בטומאת מת שנמצאה בעזרה, וספק אם נגעה בסכין של שחיטה, שהסכין טהורה, לפי שהעזרה נחשבת כרשות הרבים (שספק טומאה שבה טהור) והלא כיון שהר הבית היה מקורה - הרי אף אם יש כאן ספק טומאת מגע, מכל מקום יש כאן ודאי טומאת אוהל - שהעזרה המקורה מעבירה בטומאת אוהל את הטומאה מהמחט הטמאה לכל שאר הכלים.
ומעתה - מסיים מרן הגר"מ את חוט פלפולו, יש לומר ששיטת הרא"ש כשיטת רש"י, שלא כל הר הבית היה מקורה, והעזרה אכן לא הייתה מקורה ולא מעבירה את טומאת אוהל, אך כיון שלא הייתה העזרה מקורה - הרי שהיה אסור לטלטל בה אלמלא הסורג המקיף את הר הבית.
