דבר שאין מתכוון ופסיק רישיה (סיכום) / הרב דוד לאו
שבת עה ע"א
עגלה של קטן אינה נגררת אלא על גבי כלים וכו', אבל על גבי הקרקע לא, מאי טעמא, דקא עביד חריץ. מני רבי יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוון אסור, דאי רבי שמעון האמר דבר שאין מתכוון מותר, דתניא רבי שמעון אומר גורר אדם מיטה כסא וספסל, ובלבד שלא יתכוון לעשות חריץ.
לא רק בשבת נחלקו, אלא בכל התורה.
דוגמא – נזיר, האסור בתספורת, האם מותר לסרק שערו, כשעלול לתלוש שערות (שבת נ,ב).
דוגמא - מוכר בגדים, אם מותר ללבוש בגדי שעטנז להדגים, כשעשוי גם להתחמם מהבגד, בלי כוונה. (משניות כלאיים פ"ט מ"ה).
דוגמא – תורם יין לנדבה למקדש אם מותר לשפוך על המזבח, כשעלול לכבות שלא בכוונה חלק מאש המזבח. (זבחים צא,ב).
מודה רבי שמעון לאיסור במקום שחותך ראש העוף, ואז העוף ימות, גם בלי כוונה. ("פסיק רישיה ולא ימות?") – שבת עה,א.
להבנת הדבר, יש להבין את סברת רבי שמעון למה דבר שאין מתכוון מותר. אפשר לומר.
1. בלי כוונה אין איסור. ולמרות שהמעשה נעשה אין כאן איסור, כי בלי כוונה מותר. כלומר, הכוונה אינה חלק מהמעשה, אלא היא נצרכת כדי שיהיה חיוב.
2. בלי כוונה לא מיוחסת הפעולה למי שעושה. ללא כוונה אין איסור, כי המעשה לא נחשב שנעשה על ידי העושה.
נפקא מינה – "ימול בשר ערלתו", אף על פי שיש שם בהרת יקוץ. ומה אני מקיים "הישמר בנגע הצרעת", בשאר מקומות חוץ ממילה וכו'. הא למה לי קרא, דבר שאין מתכוון הוא, ודבר שאין מתכוון מותר. אמר אביי לא נצרכה אלא לרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוון אסור – שבת קלב,ב-קלג-א.
במקרה זה כוונתו של החותך היא לעשות את המעשה, כדי לקיים ברית מילה, כלומר יש כאן מי שעושה את הפעולה, ויש למי לייחס אותה. אבל לפי ההסבר הראשון, בלי כוונה לא נעשה כאן איסור, הוא לא התכוון לאיסור ולכן מותר.
ואינו דומה לגרירת ספסל, שהרי אפשר גם לגרור ספסל בלי לחרוץ באדמה, ואפשר לחרוץ באדמה בלי לגרור. מכיוון שכאן נעשו שתי הפעולות בבת אחת, וכוונתו רק לאחת מהן, נחשב כ"אינו מתכוון" ומותר.
פסיק רישיה – אם העדר כוונה מביא לניתוק הפעולה מהעושה אותה, פסיק רישיה משייך את הפעולה לאדם, כי אם התוצאה היא בלתי נמנעת, אי אפשר לומר שלא אני עשיתי את המעשה. אי אפשר לשפוך מים ולומר שלא התכוונתי לכבות.
אבל לסברא השניה, אם התוצאה היא בלתי נמנעת, לא יכול אדם לומר שלא התכוון, אלא אנחנו מניחים שהוא התכוון, ולכן יש איסור. (לא מדובר במתעסק, שאינו רוצה בפעולה, אלא בעושה ברצון, וחייב).
אם מה שיצא אין בו תועלת לעושה הפעולה, אין איסור. כמו מטלית שתחובה בחבית שאסור להדק ביום טוב, ובכל זאת מותר אם הסתימה היא בנקב פינתי, כי אינו רוצה באיבוד היין. האי מסוכרייתא דנזייתא אסור להדוקה ביומא טבא, בההוא גם רבי שמעון מודה – כתובות ו,א.
אבל בנקב מן הצד, כמו שיש לחביות שלנו, לא אסרו להדוקי ביומא טבא ליאבד היין, ואפילו אם יסחוט, כיוון שילך לאיבוד לא ניחא – ספר ערוך, ערך סבר.
מעשה שאפשר לעשותו בלי איסור, מתיר רש"י לעשותו בדרך של פסיק רישיה, כי לא בהכרח יהיה איסור. לכן מתיר לשפוך יין על המזבח, כי יכול גם לזלף טיפות קטנות, ורק הרצף שלהם יוצר פסיק רישיה, אך אין זה איסור – רש"י זבחים צא,ב, ד"ה הא רבי שמעון.
צריך לומר לשיטתו, פסיק רישיה אינו מחדש כוונה (ההבנה השניה), אלא מייחס את הפעולה למי שעשאה, אבל אם התוצאה אינה מוכרחת אין לייחסה, כי נבחן כל פעולה בפני עצמה, בלי קשר לתוצאה.
ולהיפך הברשה אחת אינה תולשת שיער, למרות שרצף של הברשות תולש, השואל רצה להתיר, הריב"ש (סי' רצד) אסר כי זה מוגדר כפסיק רישיה (כך להלכה, משנה ברורה סי' שג ס"ק פו). הסיבה, כי פסיק רישיה יוצר כוונה, ואדם שמסתרק יודע שעתיד לתלוש ונחשב כמתכוון.
