הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ביאור המושגים: "הא מני"; "רבי יהודה ורבי מאיר - הלכה כרבי יהודה"

שבת יא ע"ב

גמרא. תנן התם: לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתה ברשות הרבים, ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד. אבל אם הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה - מותר,
וכן בגת.
איבעיא להו: כרמלית מאי? אמר אביי: היא היא. רבא אמר: היא גופה גזירה, ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה? אמר אביי: מנא אמינא לה - דקתני וכן בגת. מאי גת? אי רשות היחיד - תנינא, אי רשות הרבים - תנינא, אלא לאו - כרמלית. רבא אמר: וכן בגת - לענין מעשר. וכן אמר רב ששת: וכן בגת - לענין מעשר, דתנן: שותין על הגת בין על החמין בין על הצונן ופטור, דברי רבי מאיר. רבי אלעזר ברבי צדוק מחייב, וחכמים אומרים: על החמין - חייב, על הצונן - פטור, מפני שהוא מחזיר את המותר. תנן: לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה שמא ישכח ויצא, מאי לאו דתחובה לו בבגדו? - לא, דנקיט ליה בידיה. - תא שמע: לא יצא החייט במחטו התחובה לו בבגדו, מאי לאו בערב שבת? - לא, כי תניא ההיא - בשבת.
והתניא: לא יצא החייט במחטו התחובה בבגדו בערב שבת עם חשיכה! –
הא מני - רבי יהודה היא, דאמר: אומן דרך אומנתו חייב.
דתניא: לא יצא החייט במחטו התחובה לו בבגדו, ולא נגר בקיסם שבאזנו, ולא סורק במשיחה שבאזנו, ולא גרדי באירא שבאזנו, ולא צבע בדוגמא שבצוארו, ולא שולחני בדינר שבאזנו, ואם יצא - פטור אבל אסור, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: אומן דרך אומנתו - חייב, שאר כל אדם - פטור. 
 
 

1.
רמב"ם הלכות שבת פרק יט הלכה כא:

לא יצא החייט בשבת במחט התחובה לו בבגדו, ולא נגר בקיסם שבאזנו, ולא גרדי באירא שבאזנו, ולא סורק במשיחה שבצוארו, ולא שולחני בדינר שבאזנו, ולא צבע בדוגמא שבאזנו ואם יצא פטור ח אף על פי שיצא דרך אומנותו מפני שלא הוציא כדרך המוציאין.

הרמב"ם פוסק כרבי מאיר, שאפילו אומן שמוציא בשבת כדרך האומנים אבל שלא כדרך שאר הציבור פטור מעונש .

2.
ולכאורה קצת קשה, שהרי הכלל הוא שהלכה כרבי יהודה נגד רבי מאיר, וגם הגמרא אומרת על ברייתא שהביאה: "הא מני – רבי יהודה היא", ולכאורה משמע מניסוח זה שכך ההלכה – כרבי יהודה.

3.
מגיד משנה הלכות שבת פרק יט הלכה כא:

[כא] לא יצא החייט וכו'. ברייתא פ"ק דשבת (י"א:) כלשונה וסופה אם יצא פטור אבל אסור דברי ר"מ ר"י אומר אומן דרך אומנתו חייב ורבינו פסק כר"מ. ונ"ל שהביאו לזה סוגית הגמרא שלמעלה מברייתא זו ששנינו שם לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה שמא ישכח ויצא ולא הלבלר בקולמוסו
והביאו על משנה זו משנה דלא יעמוד אדם בר"ה וישתה ברה"י ושאלו כרמלית מהו
ואמר אביי אסור ורבא אמר היא גופה גזרה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה והלכה כרבא כמו שמבואר פט"ו

והקשו על רבא שאמר שאין גוזרין גזרה לגזרה מהמשנה ששנינו לא יצא החייט וכו' מאי לאו דתחובה בבגדו פי' ואפילו בשבת פטור מן התורה אבל אסור מדבריהם מפני שאינו דרך הוצאה ואעפ"כ גזרו עליו בע"ש ושמענו שגוזרין גל"ג כזה
ותירץ רבא לא דנקיט לה בידיה שאם הוציא כן בשבת חייב חטאת.
עוד הקשו מברייתא לא יצא חייט במחט התחובה לו בבגדו מאי לאו בע"ש. ותירצו לא בשבת דוקא.
והקשו מדתניא לא יצא החייט במחט התחובה לו בבגדו ע"ש עם חשיכה. ותירץ הא מני ר"י היא דאמר אומן דרך אומנתו חייב

ומפני שלא העמידו הברייתא הראשונה והמשנה כר' יהודה ועוד שהקשו דרך פשיטות מאי לאו דתחובה לו בבגדו כלומר שאין בהוצאתה דרך כך בשבת חיוב חטאת כמבואר למעלה למד רבינו שאין הלכה בזו כר' יהודה כנ"ל.

ההסבר של ה"מגיד משנה" לפסיקת הרמב"ם כרבי מאיר הוא כך: בתחילה הגמרא העמידה את משנתנו כשיטת רבא שאין גוזרים גזירה לגזירה, והקשו ממשנה נוספת ומברייתא נוספת ורבא תרץ כפי שתרץ, ולא קבעו שהמשנה והברייתא הם לפי שיטת רבי יהודה, ורק אחרי הקושיה מהברייתא האחרונה הגמרא יישבה שהיא – הברייתא - מתאימה לשיטת רבי יהודה. משמע שעד כאן הגמרא מתייחסת אל דברי רבי מאיר דווקא כאל הלכה מוסכמת.

3.1
מוכרחים לומר לפי זה, שאם "עורך הגמרא" קבע את הביטוי "הא מני" הרי משמעות הביטוי היא, שבאמת אין זו הלכה, ולכן הרמב"ם הכריע כרבי יהודה.

3.2
נראה שמדברי ה"מגיד משנה" נוכל להסיק עיקרון נוסף [ידוע]: אם יש מחלוקת בין תנאים [בסוגייתנו: רבי יהודה ורבי מאיר] ויש מחלוקת בין אמוראים [בסוגייתנו: אביי ורבא] שקשורה למחלוקת התנאים, הרי שההלכה תהיה לפי כללי הפסיקה בין האמוראים, דהיינו הלכה כרבא נגד אביי, וממילא יוצא, שהלכה כרבי מאיר ולא כרבי יהודה.