הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ביאור המושגים: "ועוד"; "ותו"

שבת י ע"א

אמר אביי הני חברין בבלאי, למאן דאמר תפלת ערבית רשות, כיון דשרא ליה המייניה - לא מטרחינן ליה. ולמאן דאמר חובה - מטרחינן ליה? והא תפלת מנחה, דלכולי עלמא חובה היא, ותנן אם התחילו אין מפסיקין. ואמר רבי חנינא: משיתיר חגורו!
- התם לא שכיחא שכרות, הכא - שכיחא שכרות. אי נמי: במנחה כיון דקביעא לה זימנא - מירתת ולא אתי למפשע, ערבית כיון דכולא ליליא זמן ערבית - לא מירתת ואתי למפשע.
מתקיף לה רב ששת: טריחותא למיסר המייניה? ועוד: ליקו הכי וליצלי! - משום שנאמר +עמוס ד+ הכון לקראת אלהיך ישראל. 
 
1.
אביי אמר דין שחל בבבל, והגמרא מקשה על דבריו.

2.
הגמרא מיישבת את הקושיה בשני אופנים, ולפני התירוץ השני היא פותחת בביטוי "אי נמי".

3.
אחר כך רב ששת מקשה מסברא. הקושיה נפתחת בביטוי "מתקיף", שמתאים לקושיה של אמורא על אמורא מכח סברא. למעשה רב ששת מקשה 2 קושיות, ולפני הקושיה השניה מובא הביטוי "ועוד".

4.
והגמרא מיישבת את הקושיה. בפשטות משמע, שהיא מיישבת רק את הקושיה השניה ולא את הקושיה הראשונה.

5.
וראה ב"מתיבתא", הערה ג שמעיר כמה הערות:

5.1
הביטוי "ועוד" משמעו שעיקר הקושיה היא הקושיה השניה [מה שמובא אחרי הביטוי "ועוד..."]. הכוונה היא, שאת הקושיה הראשונה "קל" ליישב. וכנראה מדבריו אולי מובן מדוע אין בגמרא תירוץ מפורש על הקושיה הראשונה, ומשמע מתוס' שהכוונה היא שבאמת מתקבלת הקושיה הראשונה, ולכן צריך "לאזור חלציו" כשמתפלל.

5.2
הביטוי "ותו" [במקום "ועוד"] משמעו שגם הקושיה הראשונה קשה באותה "רמה" כמו הקושיה השניה.

5.3
נראה לומר שדברי תוס' מתאימים דווקא אם נפרש ש"ועוד" דומה ל"ותו" - שגם הקושיה הראשונה קשה, ולכן – כך נאמר לפי תוס' – הגמרא מיישבת רק את הקושיה השניה, אבל "נכנעת" לקושיה הראשונה, ולכן תוס' פוסק שצריך "לאזור חלציו".