הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור המושגים: תנא קמא; שקיל וטרי
שבת ו ע"א
תנו רבנן: המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו - חייב, ובן עזאי פוטר.
בשלמא בן עזאי - קסבר: מהלך כעומד דמי. אלא רבנן, נהי נמי דקסברי מהלך לאו כעומד דמי, היכא אשכחנא כהאי גוונא דחייב? - אמר רב ספרא אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן:
מידי דהוה אמעביר חפץ ברשות הרבים; התם לאו אף על גב דכמה דנקיט ליה ואזיל - פטור, כי מנח ליה - חייב, הכא נמי לא שנא. - מי דמי? התם - כל היכא דמנח ליה מקום חיוב הוא, הכא אי מנח ליה בסטיו - מקום פטור הוא! –
אלא: מידי דהוה אמעביר חפץ מתחלת ארבע לסוף ארבע, התם לאו אף על גב דאי מנח ליה בתוך ארבע אמות - פטור, כי מנח ליה בסוף ארבע אמות - חייב, הכא נמי לא שנא. - מי דמי? התם - לגבי דהאי גברא מקום פטור הוא, לכולי עלמא מקום חיוב הוא. הכא - לכולי עלמא מקום פטור הוא! –
אלא: מידי דהוה אמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים דרך צדי רשות הרבים: התם לאו אף על גב דאי מנח ליה אצדי רשות הרבים - פטור, וכי מנח ליה ברשות הרבים - חייב, הכא נמי לא שנא.
מתקיף לה רב פפא: הניחא לרבנן דאמרי צדי רשות הרבים לאו כרשות הרבים דמי, אלא לרבי אליעזר (בן יעקב) דאמר צדי רשות הרבים כרשות הרבים דמי - מאי איכא למימר? –
אמר ליה רב אחא בריה דרב איקא אימור דשמעת לרבי אליעזר (בן יעקב) דאמר צדי רשות הרבים כרשות הרבים דמי - היכא דליכא חיפופי, אבל היכא דאיכא חיפופי מי שמעת ליה? הלכך להא דמיא.
אמר רבי יוחנן: ומודה בן עזאי בזורק.
תניא נמי הכי: המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו - חייב, אחד המוציא ואחד המכניס ואחד הזורק ואחד המושיט. בן עזאי אומר: המוציא והמכניס - פטור, המושיט והזורק - חייב.
מהלך הסוגיה:
1.
מובאת ברייתא שיש בה מחלוקת בין "תנא קמא" לבן עזאי.
2.
הגמרא קובעת שנימוקו של בן עזאי מובן והיא מחפשת נימוק לדעת "רבנן".
3.
רבי יוחנן מנמק את דינו של "בן עזאי".
4.
הגמרא דוחה את הוכחת רבי יוחנן ומביאה נימוקים שונים ודוחה אותם עד להבאת הנימוק האחרון.
5.
נראה שאפשר לומר שכל הנימוקים שמובאים בסוגיה הם לפי רבי יוחנן, או שהוא אמרם בעצמו [הנימוקים שמובאים בסוגיה באופן סתמי] או שחכמים מאוחרים יותר [שמוזכרים בסוגיה] מסבירים את דעתו של רבי יוחנן.
6.
רבי יוחנן מרחיב בדברי בן עזאי.
7.
הגמרא מביאה סיוע מברייתא להסברו של רבי יוחנן בשיטת בן עזאי. הסיוע נפתח בביטוי "תניא נמי הכי".
8.
רמב"ם הלכות שבת פרק יד הלכה טו:
המוציא י מרשות היחיד לרה"ר ועבר על מקום פטור שהיה ביניהן בהליכתו חייב, שמהלך אינו כעומד, ואין צריך לומר בזורק שעבר החפץ במקום פטור, שאינו חשוב כמי שנח שם, כ היה עומד במקום פטור ונטל חפץ מרה"י או מאדם העומד שם והניחו ברה"ר או ביד אדם העומד שם פטור, וכן אם הכניס מרה"ר לרה"י ועמד במקום פטור, פטור.
במחלוקת בן עזאי וחכמים הרמב"ם פוסק כחכמים, וזאת – כנראה - על פי הכלל שהלכה כרבים נגד יחיד.
9.
הפרשנים מביאים את דברי הרי"ף שמצטט את דברי בן עזאי ואת הסברו של רבי יוחנן בדברי בן עזאי.
רי"ף מסכת שבת דף ב עמוד א:
[דף ה' ע"ב] ת"ר המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב ובן עזאי פוטר דקסבר מהלך כעומד דמי [שבת דף ו' ע"א] אמר רבי יוחנן מודה בן עזאי בזורק תניא נמי הכי אחד המוציא ואחד המכניס ואחד המושיט ואחד הזורק חייב ובן עזאי אומר המכניס והמוציא פטור והזורק והמושיט חייב.
משמע ממנו שהוא פוסק כבן עזאי, ומקשים הראשונים והאחרונים: הרי הלכה צריכה להיות כרבנן נגד בן עזאי.
10.
קהלת יעקב הלכות שבת פרק יד הלכה טו:
[טו] המוציא מרה"י לרה"ר ועבר על מקום פטור וכו' חייב. וכתב הרב המגיד ורבינו כתב מקום פטור לרבותא ולא מבעיא כרמלית ע"כ. ויש לדקדק דכיון דס"ל דמהלך לאו כעומד דמי מה לי מקום פטור מה לי כרמלית אלא נ"ל דמשום סיפא נקט ליה במקום פטור דאפי' דעמד במקום פטור דפטור אבל אסור דאי נקט כרמלית הוה אמינא דוקא כרמלית אסור אבל במקום פטור פטור ומותר קמ"ל דאף במקום פטור אסור דשמא יחליפו וכמ"ש הרה"מ ז"ל ודוק.
אך את זה ראיתי להרי"ף ז"ל בפ"ק דכתב תנו רבנן המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב ובן עזאי פוטר דקסבר מהלך כעומד דמי אמר ר' יוחנן מודה בן עזאי בזורק תניא נמי הכי וכו' ע"כ.
והרשב"א והר"ן ז"ל הקשו דאמאי הביא הא דבן עזאי ומ"ש ר"י עליה מאחר דאין הלכה כבן עזאי
דהא ר"י גופיה ס"ל דלא כבן עזאי כדמוכח מההיא דמפנה כליו מזוית לזוית ונמלך להוציאן לחוץ דפטור לר"י שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך ולבן עזאי כי האי גוונא חיובי מחייב דמהלך כעומד דמי
וכן מוכח מפ' אלו נערות אלא דר"י פרושי הוא דקא מפרש וליה לא ס"ל אלא כרבנן
וא"כ למה הביא הרי"ף ההיא דר"י ותניא נמי הכי דהוא אליבא דבן עזאי דאין הלכה כמותו ע"כ.
עד כאן הוא מקשה כבסעיף 9
ולי נראה דהוכרח להביא הא דר"י דבזורק מודה בן עזאי לחכמים ותניא נמי הכי כדי לפשוט מאי דאבעיא ליה לרב מרדכי בפרק הזורק דף צ"ט ע"ב עמוד ברה"ר גבוה י' ורחב ד' וזרק ונח על גביו מהו מי אמרינן הרי עקירה באיסור הרי הנחה באיסור או דילמא כיון דממקום פטור קא אתיא לא וכו' יעו"ש וכל המפרשים הקשו דתפשוט מההיא דהמוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו דקאמר ר"י דדרך זריקה אפי' בן עזאי מודה ולההיא ליכא למידחי דילמא במחט וכמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו יעו"ש והרב בעל המאור כתב דאה"נ דנפשט הבעיא מההיא דהמוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו דאמר ר"י דבזורק אפי' בן עזאי מודה
ורב מרדכי ברייתא לא שמיע ליה יעו"ש אם כן גם הרי"ף ז"ל הכי ס"ל ומשום הכי הוצרך להביא ההיא דר"י דגם בזורק חייב אפי' דממקום פטור קא אתיא ואפי' בן עזאי מודה ונפשט הבעיא דרב מרדכי דהתם ודוק.
בחלק האחרון של דבריו הוא מיישב את שיטת הרי"ף בגלל סוגיה מקבילה במסכת שבת דף צט.
11.
אולם ראוי להתייחס לכמה נקודות עקרוניות שעוסקים בה הפרשנים בהקשר לשיטת הרי"ף:
11.1
ראוי לציין שאצל הפרשנים כולם ה"תנא קמא" בברייתא [שחולק על בן עזאי] מוגדר כ"רבנן" – כי כך מוזכר "תנא קמא" גם בלשון הגמרא עצמה. עיקרון זה חשוב מאד לכל הש"ס, שהלכה צריכה להיות כ"תנא קמא" נגד דעת תנא יחיד שמוזכר באותה משנה או באותה ברייתא.
11.2
כעיקרון ההלכה צריכה להיות כחכמים נגד בן עזאי.
11.3
הנקודה המרכזית שעליה דנים הפרשנים: האם מדברי רבי יוחנן שמתייחס במפורש לשיטת בן עזאי משמע שהא פוסק כמותו. הפרשנים מתייחסים לכך, שרבי יוחנן – בסוף הקטע לעיל – טוען שיש מקרה שבן עזאי מודה בו לתנא קמא.
11.4
ונראה להוסיף: כפי האמור לעיל בהערה 5 כל מבנה הסוגיה מעיד שרבי יוחנן לא רק "מעיד" מה אמר בן עזאי, אלא הוא גם מחפש את הנימוקים וההוכחות לסברתו של בן עזאי. ומכל זה משמע שהוא פוסק כבן עזאי, וסמכותו של רבי יוחנן לפסוק כדעת יחיד נגד "תנא קמא" אפילו אם "תנא קמא" נחשב כדעת רבים. ולכן כנראה כך פסק הרי"ף.
11.5
הפרשנים מרחיבים בשאלה האם כשאמורא מיישב דברי תנא או את דברי אמורא אחר משתמע מכך שהוא סובר כמותו.
ראה "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמודים קיד-קטו.
11.6
ובהרחבה: יד מלאכי כללי התלמוד כלל תט:
מדשקיל וטרי אליבא דפלוני ש"מ דכוותיה ס"ל, הכי איתא בפרק במה מדליקין דף כ"ח ב' ומדקמתרץ רב אדא בר אהבה אליבא דרבי יהודה ש"מ כר"י ס"ל ומי אמר רב אדא בר אהבה הכי והאמר רב אדא בר אהבה וכו' ואף על גב דמשנינן שם לדבריהם דר"א ור"ע קאמר וליה לא ס"ל דווקא התם דחקינן בהכי כי היכי דלא ליסתרו דברי רב אדא אהדדי אבל היכא דליכא סתירה בדברי האמורא המתרץ לדעת התנא שפיר אמרינן דמדקמתרץ אליביה כוותיה ס"ל וכדמוכח מלישנא דתלמודא שם דבפשיטות נקט ומדמתרץ וכו' ש"מ כוותיה ס"ל
והכי נקט ליה הש"ס תו בריש אלו קשרים דף קי"ב א' וכמו שיבא בכללין דלקמן וכן מצאתי עוד בפרק שבועות הדיינין דף מ' א' דקאמר ור"א לימא מדסיפא כשמואל מתרץ רישא נמי כשמואל ס"ל וכו' ע"ש דמשם יש ללמוד דגם באמורא דמתרץ מתני' אליבא דאמורא אחרינא אמרינן דמדמתרץ אליביה כוותיה ס"ל דהא ר"א ושמואל תרווייהו אמוראי נינהו ואפ"ה קאמר תלמודא ור"א לימא מדסיפא וכו'
וכן מתבאר עוד מדברי הרי"ף והרא"ש ר"פ במה בהמה שכתבו ואותבינן עליה דרב ולא קמה תיובתא אלא פריקו לה תלתא אמוראי בתראי דאינון אביי ורבא ורבינא ופריקו כולהו אליבא דרב ש"מ דהלכתא כוותיה עד כאן ...
אמנם ראיתי להר"ן גופיה בההיא דשבועת הדיינין שכתב וז"ל אף על גב דר"א מתרץ כשמואל ליכא לאוכוחי דס"ל כוותיה דאמוראי מתרצי אליבא דחד אמורא כי שמעו מאי דפרכי ליה אף על גב דלדידהו לא ס"ל כוותיה ...
... אבל רב אשי דהוא בתרא מתרץ כל דברי האמוראים דלא תקשי להו מתני' אף על גב דלא ס"ל כוותיה עכ"ל, ...
ואשר אני אחזה לי ליישב דעתיה דהרא"ש הוא דאיהו אזיל לשיטתייהו דהגאונים והרי"ף ז"ל דאלים מילייהו דאמוראי בתראי דכד שקלי וטרי אליבא דאמורא דקדים להו מסתמא אמרינן דכוותיה ס"ל ...
ועוד ראה זו מצאתי להרב חוות יאיר בכלליו דבסי' צ"ד שכתב עליה דהך כללא וז"ל ונ"ל דהיינו דווקא כשהאמורא בא לתרץ מילתיה משא"כ סתם גמרא דרכה להקשות ולתרץ אפילו דלא כהלכתא ...
לפי כמה שיטות מתוך דבריו משמע שאם אמורא שהוא "בתרא" – כנראה כוונתו בעיקר לרב אשי - בא לתרץ שיטה מסויימת הרי שמוכח מכך, שהוא סובר כמותו.
כמו כן הוא מביא שיטה, שאם "סתמא דגמרא" מתרצת קושיה על תנא או על אמורא אין הוכחה מכך שזוהי פסיקת "עורך הגמרא" [ואין להסיק מכך שום כלל לגבי עדיפות "סתמא דגמרא" על "אמורא"].
