שקר החן והבל היופי? / הרב יהודה ברנדס
שבת סב ע"ב - סד ע"ב
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
קישוטי הנשים בפרק אינם רק חגיגה לחובבי ריאליה תלמודית; הם חושפים את עמדת חכמינו על הלבוש והיופי
הדיון המפורט בשאלות המלבושים והתכשיטים עומד במרכזו של פרקנו. הסיבה ההלכתית לפרט במשנה את כל פרטי הלבוש והקישוטים היא מלאכת הוצאה. בעיה אחת היא איסור של ממש – אם פריט מסוים אינו חלק מהותי מלבושו של האדם, יש להחשיב את נשיאתו כטלטול אסור ברשות הרבים. בעיה שניה היא חשש שמא יבוא האדם לטלטל בידו פריטים שאינם הכרחיים ללבישה. כגון אביזרי לבוש וקישוט העלולים להשמט וליפול, או שמתעורר צורך להסירם בדרך.
חובבי הריאליה התלמודית וההיסטוריונים המתעניינים בחיי היום יום מוצאים בפרק זה כר נרחב למחקריהם, שהרי הוא אוצר בלתי נדלה של פריטי לבוש מתקופת המשנה והתלמוד בארץ ישראל ובבבל. בעלי ההלכה מתמקדים בהשלכות המעשיות של פרק זה, ולכן מוקד ההתעניינות שלהם הוא בבירור ההתאמה בין פרטי הלבוש המוזכרים במקורות לבין המקבילות של זמנם.
אבל מעבר לשאלות הריאליות ולשאלות ההלכתית, משרטט הפרק שלנו תמונה מרתקת אודות התפקיד החברתי והתרבותי של המלבושים, וכמובן, הוא פותח פתח לדיון במשמעויות הרוחניות של הבגד והתכשיטים של האדם.
העובדה העיקרית הנחשפת בבהירות רבה מן הלימוד בפרק היא שאין בו זלזול בלבוש. הכמות העצומה של סוגי הבגדים והרכביהם, החל מכיסויי הראש של האשה וקישוטיהם, ועד לסנדליו של האיש ורצועותיהם, מורים על כך שהחברה בימי המשנה והתלמוד הקדישה תשומת לב מרובה ללבוש ולקישוט, הן של האיש והן של האשה. חכמים, לא זו בלבד שלא זלזלו בערך המלבושים, אלא אדרבה, נתנו ביטוי לחשיבותם בעיני האדם ובעיני החברה. אין בפרק שום הוה-אמינא לאסור באופן כללי התקשטות כדי למנוע חשש טלטול. אדרבה, המגמה הברורה של הפסיקה היא לאפשר ללבוש כל דבר שאין בו חשש ישיר של איסור.
נפרט מספר נקודות שבהן ניכרת עמדתם של חכמים בדבר החשיבות והערך של הלבוש והתכשיט, לאיש ולאשה:
בדף ס"ב ע"ב הגמרא מונה בין שלשה דברים שמביאים את האדם לידי עניות את 'מי שאשתו מקללתו בפניו'. רבא מסביר, שמדובר במי שמקללתו על עסקי תכשיטיה. כלומר, מדובר במי שיש לו אמצעים ואינו קונה לאשתו תכשיטים. הקמצן הלז ייענש מידה כנגד מידה בעניות. מאמרים אודות מעלת התכשיטים מופיעים גם במקומות אחרים בגמרא, כגון ביומא ע"ה א', שם נאמר שיחד עם המן ירדו תכשיטי נשים, או במועד קטן ט' ב', שם מבהיר ר' חסדא לתלמידו את החשיבות של התכשיטים וההיתר להתקשט במועד, לכל אשה, זקנה כצעירה.
על הרקע הזה, מובנים יפה דברי התוספות בדף ס"ד ע"ב, ד"ה רב ענני. דברי התוספות הללו הם דוגמה אחת מני רבות בספרי הראשונים והפוסקים, המשקפת את המאמץ שעשו הפוסקים בכל הדורות להתיר לנשים להתלבש ולהתקשט בשבת כראוי, גם מחוץ לבית ולחצר. לאחר כל ההתחבטות ההלכתית והצעות היתרים שונים, מסכמים התוספות שגם אם ההיתר אינו מרווח במקומות מסוימים אזי: "סוף דבר אמרו הקדמונים דמותרות לצאת בהן, דמוטב יהו שוגגות ואל יהו מזידות".
תכשיטים אינם רק נחלתן של נשים. במשנה בדף ס"ג א' נחלקו חכמים ורבי אליעזר בשאלה אם כלי נשק הם תכשיט לאיש או גנאי לו. המחלוקת אינה נסבה על עצם רעיון התקשטות האיש, אלא על מעמדם של כלי הנשק כתכשיט. רבי אליעזר הבין כפשוטו את הפסוק "חגור חרבך על ירך הודך והדרך" (תהלים מ"ה) ואילו חכמים דורשים את הפסוק על דברי תורה, שהם הם ההוד וההדר הראויים להערצה. אולם אין הם חולקים על עצם הרשות של האיש להשתמש בתכשיטים, כגון טבעת חותם (ס' ע"א, ועי' שם במפרשים לדברי עולא "וחלופיהן באיש").
עם זאת, חשוב להזכיר שמיד בהמשך למאמר אודות חובת התכשיטים מוצע בגמרא בהרחבה מדרש על ישעיהו פרק ג', העוסק בגנותן של בנות ירושלים, שהיו לובשות ומתקשטות דרך שחץ ונטית גרון. הניגוד בין שתי הפיסקאות מלמד את הפרופורציה הנכונה: בין התקשטות ראויה ומחויבת של נשים כשרות והגונות, לבין התקשטות של זנות ופריצות, שהמיטה אסון על בנות ירושלים.
ההתבוננות בפרטים אלו ודומיהם אינה אלא השלמה לתמונה הכללית המצטיירת ללומדי הדף היומי, שסקרו במהירות בשבועות אלו את פרק במה אשה, וחוו יום יום את העיסוק הפרטני והסובלני-עד-אוהד של הגמרא בבגדים ותכשיטים. דרך ההתרשמות הזאת חשובה מאד, מכיון שהיא אמינה ומבוססת יותר מאשר דקדוק בפרט זה או אחר, זה הוא היתרון שיש בלימוד המהיר יחסית: אפשר לקבל תמונה כללית ולחוש בבטחון שאנו שומעים את המנגינה הכללית העולה מן הפרק הזה.
אנו זקוקים לוודאות הזאת כדי לעמוד כנגד דעות מוסרניות קיצוניות המזלזלות לגמרי בערך ה"חיצוניות" ומצטטות לביסוס דעתן קטעי מאמרים אודות לבוש דל של חכמים ונשותיהם. יש לדעת שכל המאמרים הללו נאמרו תמיד בהקשר של עוני ודלות או חורבן ואבלות. אבל פרק "במה אשה" משקף את ההתנהגות הנורמטיבית והרצויה של בעלי אמצעים: בבחינת "הוד והדר לבשת".
