מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"
אם שביתת בהמתו אית ביה עשה או ל"ת ואם נשים מוזהרות ע"ז
שבת נא ע"ב
במשנה, במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה וכו', ופירש"י לפי שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת וכו'.
[א]
וכן יעוי' בתוס' שכ' דה"ט דכ' למען ינוח שורך וגו', ומיהו לאו דלא תעשה מלאכה וגו' ליכא אלא ב"מחמר" אחר בהמתו כדמוכח לקמן ברפכ"ד (קנג.) יעו"ש. וכן יעוי' ברמב"ם ברפ"כ דשבת ה"א שכ' דאסור להוציא משא על הבהמה בשבת שנא' למען ינוח שורך וגו' יעו"ש. ויעוי' ברש"י בפ"ק דע"ז (טו.) דס"ל להדיא דאף איכא בזה "לאו", דכ' בזה"ל, גזירה משום שאלה וכו', אתי הוא לאושולי בהמתו לעכו"ם ועביד בה מלאכה בשבת וקעבר בלאו דכ' לא תעשה כל מלאכה וגו' וכל בהמתך, דהשתא בהמת ישראל היא ומצווה הוא על שביתתה, עכ"ל יעו"ש. וא"כ מבואר להדיא דס"ל דאית ביה ל"ת ולא רק ב"מחמר". ודלא כתוס' הכא והרמב"ם דס"ל דאית ביה רק עשה ולא ל"ת. וכן יעו"ש בפ"ק דע"ז בריטב"א דס"ל כרש"י דאית ביה "לאו", דכ' בד"ה דאמר ליה וכו' בזה"ל, ועוד דא"כ אפי' משום מחמר ליכא, דהא מחמר מלאכת שביתת בהמתו היא כדנפקא לן מדכ' לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך וכו', עכ"ל ע"ש. ומבואר א"כ כנ"ל דאית ביה לאו.
וה"נ יעוי' בחי' הר"ן שם דס"ל כוותיה, דיעו"ש (בדף ד: ברי"ף) שכ' כל' רש"י הנ"ל דעביד ביה מלאכה בשבת וקעבר בלאו דכ' לא תעשה כל מלאכה וכו' ע"ש. וכן יעו"ש בד"ה ומקשו וכו' שכ' בזה"ל, ומקשו הכא ל"ל לטעמא דמחמר, בלאו מחמר נמי וכו' איכא משום שביתת בהמתו, וכ"ת איסורא דחמיר מיניה נקט דהיינו לאו דמחמר דעביד איסורא בגופיה אבל איה"נ דבלי מחמר איכא משום שביתת בהמתו וכו', עכ"ל יעו"ש. וא"כ מדכ' דמחמר חמיר טפי מדהוי איסורא בגופיה ולא כ' דה"ט דחמיר יותר מדאית ביה לאו, ע"כ דס"ל לר"ן דאף בשביתת בהמתו בעלמא אית ביה לאו, ודו"ק. וכן יעו"ש ברש"ש שציין לתוס' ולרמב"ם הנ"ל דפליגי על רש"י והר"ן וס"ל דלית ביה "לאו" ע"ש. וכן יעו"ש בגליון מהרש"א שציין לרמב"ם הנ"ל, ואח"כ כ' דדעת הר"ן בזה נראה כדעת רש"י, מדכ' "דמחמר חמיר דעביד איסורא בגופא", עכ"ל ע"ש. אולם לא דק דלפני כן כ' הר"ן להדיא כלשון רש"י הנ"ל דקעבר בלאו וכו', ולא הוצרך להאי דיוקא דס"ל כרש"י. וכן יעו"ש במלא הרועים דדייק ברש"י דס"ל דאיכא בזה לאו, וציין לשעה"מ בפ"ה דיו"ט ה"ב שהאריך בזה וכ' דבמחלוקת שנויה, (ואינו תח"י כעת).
[ב]
וכן יעו"ש במאירי דס"ל דבעלמא איכא לאו בשביתת בהמתו, אולם דוקא כשעושה במלאכתו דישראל ולא במלאכת העכו"ם, דכ' וז"ל, כבר ביארנו ששאלה ושכירות אינם קונים לענין איסור, מעתה אסור לישראל להשאיל בהמתו לגוי לצורך השבת וכו', ואע"פ שאיסור לאו אין כאן, אחר שאינה עושה במלאכתו של ישראל, מ"מ עובר הוא על עשה דלמען ינוח שורך וחמורך וכו', עכ"ל ע"ש. וא"כ הוא דלא כדס"ל לרש"י והר"ן והריטב"א שכ' דאית ביה לאו אף כשעושה הבהמה מלאכה לעכו"ם. וכן דלא כדס"ל לתוס' והרמב"ם דאף כשעושה מלאכה לישראל ליכא להאי ל"ת. ויל"ע מנ"ל למאירי חידוש זה דדוקא בכה"ג איכא לאו, ודלא כמבואר בכל הני ראשונים דלא ס"ל חילוק זה, וכן דבפסוק בפ' ואתחנן (ה', יד') כ' לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך וגו' ושורך וחמורך וכל בהמתך וגו', דמשמע שכל "מלאכה" בכלל בין לעצמו ובין לעכו"ם, ואטו כשעושה האדם מלאכה עבור עכו"ם אינו עובר בהאי ל"ת דלא תעשה וגו'? וצ"ע במאירי.
ושמא דייק להמשך הפסוק שם שכ' למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, והוקשה למאירי מ"ט לא כ' אף למען ינוח עבדך וגו' ושורך וחמורך וכל בהמתך דמהו שכ' בסיפא דקרא רק לעבדו ואמתו שינוחו כמותו ולא כ' אף דשורו וכל "בהמתו" ג"כ ינוחו כמותו, ולזה ס"ל דדוקא גבי "עבדו ושפחתו" אכן צריכים לנוח כמותו שלא לעשות בו שום "מלאכה" והיינו בין לעצמו ובין לאחרים ובין עבור עכו"ם דאל"כ אינו "נח" בש"ק, אולם לא כן גבי שורך וכל בהמתך דאינו מדין מנוחה כ"א מדין שלא לעשות לישראל השובת "מלאכה", שכן אם האי לא תעשה אינו מדין" "מנוחה" דע"כ דהוי מדין שלא לעשות מלאכה לישראל, אך לעכו"ם מותר לבהמתו לעשות מלאכה, ועכ"פ האי ל"ת איתנייהו רק כשעושה מלאכה עבורו ולא עבור עכו"ם, דמדלא כ' לשון מנוחה אף גבי בהמתו על כן ס"ל למאירי דקאתי להקל בזה ולומר שרק כשעושה מלאכה, עבורו ה"ה עובר ע"ז ולא בעלמא, והבן בס"ד. ועדיין צ"ע, דאכתי לא אשכחן "חילוק" זה בש"ס ובראשונים ומנלן ואיך חידשו המאירי מל' הפסוק בעלמא, וצ"ע.
וביותר צ"ע, דלכאו' סתר משנתו, דיעוי' במאירי ברפכ"ד לקמן (קנג:) שכ' דיש שואלים מ"ט אם אין עמו נכרי נותנה על החמור שלו הא יש בזה "איסור תורה", ואם מחשש שמא יבוא לידי העברה ברה"ר שהוא חמור יותר ששביתת בהמה אינה אלא עשה וכו', אבל מ"מ על שביתת בהמתו שאינה אלא עשה דלמען ינוח וכו', עכ"ל יעו"ש. ואיירי שם שמניח ע"ג בהמתו לכיסו ומעותיו שיקחהו לביתו שישתמר ולא עושהו עבור הנכרי, ואעפ"כ הביא שכ' בפשיטות דהוי רק עשה, וצ"ע מ"ט לא פליג ע"ז וס"ל כש"כ בע"ז שם דבכה"ג שעושה בהמתו מלאכה עבורו אית ביה אף "לאו", והיינו דלפי"ד המאירי בע"ז א"א כלל ליישב כנ"ל דה"ט דהתירו להניח המעות על החמור דהוי רק עשה דשביתת בהמה ולא התירו ליקחו ד"א ברה"ר דחמיר טפי, דאדרבה, בשביתת בהמתו איכא עשה ול"ת ומשא"כ בלקיחת ד"א ברה"ר איכא רק ל"ת, שכן איירי שעושה המלאכה עבור בעל החמור גופא, וצ"ע במאירי.
וע"ע בחידושי הרמב"ן לקמן ברפכ"ד (קנג:) בד"ה והלא מחמר וכו' דס"ל בזה כתוס' והרמב"ם דלית ביה ל"ת אלא עשה, דכ' וז"ל, או אפשר שנאמר שמפני שמחמר איסור לאו כדבעינן למימר לקמן מדכ' לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך ובהמה לבדה אין שביתתה עליך אלא בעשה מדכ' למען ינוח שורך וחמורך, ניח"ל לאקושיי ממחמר שהוא איסור לאו וכו', עכ"ל יעו"ש. והוא כדס"ל לתוס'. ויעוי' בפנ"י הכא ברפ"ה שכ' דהאי "עשה" שכ' תוס', היינו דוקא במלאכות חשובות אך ב"הוצאה" ליכא עשה כלל וכו' ע"ש, אולם הוא תמוה מאוד, דלהדיא מבואר ברמב"ם שם דאף כשהבהמה מוציאה ע"ג משא אית ביה "עשה" ע"ש. ועוד צ"ע בדכתב כדבר פשוט דבכה"ג לית ביה "עשה" ו"לא תעשה", דאישתמיטתיה לרבינו הפנ"י לפי שעה לכל הני רבותינו הראשונים ה"ה רש"י, והר"ן, והריטב"א, והרמב"ן, והמאירי, והש"ך, שכ' להדיא דאיכא באזהרה דשביתת בהמתו "עשה" או "לא תעשה", דהפנ"י כ' בעלמא ולא רק בדעת תוס', דהא בא ליתן טעם מ"ט הוקדם פ' במה בהמה אע"פ דלית ביה עשה ול"ת לפי דבריו, וצע"ג בפנ"י.
ויעוי' בפמ"ג (בסימן רמו' במשבצ"ז סק"ו) שהביא ללבוש שכ' דשביתת בהמתו הוי לאו דלא תעשה מלאכה אתה ובהמתך, וברמב"ם בפ"כ דשבת ה"א משמע דהוי רק "עשה" ורק במחמר איכא לאו יעו"ש ובמג"מ, וברש"י בפ' משפטים עה"פ למען ינוח וגו' (כג', יב') משמע דנלמד מל"ת ולא מעשה מדבי' לפסוק ע"פ דרש ולא כפשוטו, וכו' יעו"ש. ויעוי' עוד בפמ"ג (בסימן שה' בתחילתו במשבצ"ז אות א') שכ' דהוי "עשה" דלמען ינוח וגו' וכש"כ הרמב"ם שם, והש"ך ביור"ד (סי' קנא' סק"י) כ' דהוי "לאו" דלא תעשה כל מלאכה אתה וגו' וכל בהמתך וגו' (דברים ה', יד'), וכן הכס"מ שם הביא לר"ן בפ"ק דע"ז דמשמע דאית ביה לאו וכו', עכ"ד הפמ"ג ע"ש. אך צ"ע שנתעלם מדברי רש"י בע"ז שם דמפורש דאית ביה לאו, וכן מהריטב"א שם ושאר הני ראשונים.
ועכ"פ נתבאר בס"ד דהוי מחלוקת ראשונים ואחרונים. דהרמב"ם, ותוס' הכא רפ"ה, והרמב"ן בפכ"ד דשבת, ס"ל ד"שביתת בהמתו" הוי רק "עשה". אולם רש"י, והר"ן, והריטב"א, והמאירי בפ"ק דע"ז, והש"ך ביור"ד, והלבוש באו"ח ס"ל דאית ביה "לאו". ומאידך הפנ"י ס"ל דרק במלאכה חשובה וכגון חרישה וטחינה וכיו"ב אית ביה "עשה" אך במלאכת "הוצאה" מרשות לרשות לית ביה עשה ול"ת.
[ג]
והנה יעו"ש ב"פרי מגדים" (בר"ס שה') במשבצ"ז (אות א') דהביא לתוס' והרמב"ם הנ"ל, וכן הביא לכס"מ והש"ך הנ"ל שכ' דשביתת בהמה הוי לאו, ואח"כ כ' בזה"ל, ואם נשים מוזהרים ע"ז, למ"ד דאית ביה "לאו" פשיטא, ואף למ"ד דאית ביה "עשה" וקידוש היום איתקש שמירה וזכירה, מ"מ יליף מיניה דלכל מילי דשבת שוין אנשים ונשים וכו', עכ"ל הפמ"ג יעו"ש. וא"כ נקט בפשיטות דאף נשים מוזהרות ע"ז.
וכן יעוי' בתוספות הגרעק"א במשניות הכא רפ"ה דהביא לתוס' הנ"ל דאית ביה רק "עשה" ולא ל"ת וע"ז כ' להסתפק בזה"ל, ואני מסתפק אם נשים מצווין על שביתת בהמתן היכא דליכא משום מחמר כיון דהוי רק עשה", וי"ל דהוי מ"ע שהז"ג דנשים פטורות, ואף דחייבות בקידוש היום מהקישא דזכור ושמור, י"ל דדוקא בקידוש דהיינו ה"זכירה", אבל בשאר מצ"ע י"ל דפטורות. ועי' בהר"ן בפ' כל כתבי שכ' דכל מילי דשבת נשים שוין לאנשים, ועי' בב"י באו"ח (סוס"י רצא') וצ"ע, עכ"ל הגרעק"א. והוא כש"כ הפמ"ג להסתפק, וכן מש"כ בשם הר"ן הוא כדהסיק הפמ"ג בזה.
אולם יעו"ש ברעק"א שכ' תלמידו דמרן ז"ל, דכמו כן הפמ"ג (בסי' רמה') ובספרו "תיבא גומא" פ' בשלח מספק"ל בזה, ולי העני צ"ע, דמלשון הגמ' גבי פרתו של ראב"ע של שכנתו וכו' ולא מיחה בה וכו', לשון שכנתו ולשון בה מוכח בהדיא דנשים מצווין על שביתת בהמתן, ומוכח כסברת הר"ן הנ"ל, עכ"ל תלמידו המגיה. וכן יעו"ש ב"תפארת ישראל" בבועז (אות ב') שכ' ג"כ כדברים האלה דמהלשון הנ"ל מוכח שמצווין ע"ז. ועש"ע דהאריך לפרש מ"ט ליכא למימר דרק "מדרבנן" מצווין ע"ז ולכן נקראת ע"ש דראב"ע דאכתי הו"ל להוכיחה על איסור דרבנן, דא"כ מ"ט קראוהו על "שמו" דהוי חמור טפי שאצלו אסור מה"ת וכו' יעו"ש.
אולם י"ל דאפי' אם אין מילי דשבת שווין נשים לאנשים ג"כ י"ל שמצווין נשים על שביתת בהמתן, והוא ע"פ חידושו דהג"ר מאיר שמחה הכהן ז"ל. דיעוי' ב"אור שמח" בפי"א דטומאת צרעת ה"ו בסופו שכ' וז"ל, ודע דכיו"ב ביארתי במקום אחר לפי הטעם שכתבו [האבודרהם ועוד] דמשו"ה אשה לא מפקדא על מצ"ע שהזמ"ג, משום דמשועבדת היא או לאב או לבעל, א"כ יתכן דדוקא במצ"ע שאין לקיימה ע"י שליח ולכן חשיב מזוזה ומעקה שבבית שהיא דרה מוכרח להיות מזוזה ומעקה לכן רק משום שאין הזמן גרמא [נשים חייבות בזה כבקידושין (לד.), אך אי הוי מזוזה ומעקה זמ"ג היו פטורות מדא"א לקיימו ע"י שליח, ודלא כדס"ל למחנ"א (בפי"א דשלוחין) ד"מעקה" אי"צ לקיים ע"י שליח, וכן דלא כדס"ל למנ"ח בפשיטות (במצוה תקמו' אות ג') דאפשר לקיים למ"ע דמעקה ע"י שליח, וצ"ע באמת מנ"ל לאו"ש שאינו בשליחות, וכן מ"ע דמזוזה צ"ע כנ"ל ואכמ"ל], אבל מילה וביכורים ושריפת נותר דאפשר ע"י שליח לא פטרינן לה משום דהז"ג, רק במילה צריך קרא לפוטרה ואכמ"ל, עכ"ל האור שמח יעו"ש.
וא"כ לפי"ז י"ל דשפיר חייבת ב"שביתת בהמתה", דאע"פ דהוי מ"ע שהז"ג מ"מ כיון דאפשר לה לקיימו ע"י שליח שכן יכולה למנות אדם שישמור על בהמתה במשך כל השבת שלא תצא עם משא על גבה וכו' א"כ ליכא בזה לפטור ד"זמן גרמא", וה"ט כש"כ האו"ש דבכה"ג אינה משועבדת למצוה ולא מוגבלת ל"זמן מסויים" לקיימו, דהא השליח שלה ישגיח לקיימו. וא"כ אפי' את"ל דלא הושוו הנשים לאנשים בשאר מילי דשבת כש"כ הר"ן והפמ"ג, וכן לי"א דאית ביה רק "עשה" ולא ל"ת, ג"כ י"ל דיהיו מצוות ע"ז, והבן בס"ד.
[ד]
אולם צ"ע בעצם חידושו דהאו"ש, דאטו אפשר לעשות נפק"מ לדינא ע"פ ה"טעמא דקרא", הא רק רשב"י ס"ל בב"מ (קטו.) ובסנהדרין פ"ב (כא.) דאפשר לעשות נפק"מ עפי"ז, אולם ר' יהודה ס"ל שם דרק היכא שכ' בתורה להדיא לטעד"ק דהמצוה הוא דאפשר לעשות נפק"מ עפי"ז אולם בעלמא א"א לעשותו יעו"ש, וכדקי"ל ברמב"ם בפ"ג דמלוה ולוה ה"א כוותיה דר' יהודה בזה ולא כרשב"י יעו"ש, וא"כ מהו שכ' האו"ש דאפשר דבכה"ג תתחייב במצ"ע שהז"ג, הא גזירת הכתוב היא שפטורה ממצ"ע שהז"ג וכבפ"ק דקידושין (לה.) דהוקש כל התורה לתפילין מה תפילין הוי מ"ע שהז"ג ופטורות א"כ ה"נ לכל המ"ע שהז"ג נשים פטורות יעו"ש, וא"כ איך קעביד נפק"מ לדינא ע"פ הטעד"ק שכ' האבודרהם ולא הוזכר בתורה כלל, וצע"ג.
ועוד צ"ע מדברי התוס' בפ"ק דקידושין (לו.) ד"ה הקבלות והזאות וכו' דהק' אמאי איצטריך קרא בגמ' למיעוטי נשים הא תיפ"ל דכולהו מצ"ע שהזמ"ג הוו וכו', וי"ל דמ"מ איצטריך קרא למיעוטינהו וכו' עכ"ד יעו"ש. והנה הקבלות וההזאות וההגשות והקמיצות וכו' כולהו שרי לעשותו ע"י שליח, דרק "סמיכה" א"א לעשות ע"י שליח כבספ"י דמנחות (צג.) במשנה, ובגמ' בע"ב ובמשנה יעו"ש, ואעפ"כ מק' תוס' דתיפ"ל שפטורות מדהוי מ"ע שהז"ג, וא"כ מוכח דלא ס"ל כהאו"ש דבמ"ע שהז"ג שאפשר ע"י שליח ליכא "לפטור", ודו"ק. וצ"ע באו"ש. ועכ"פ עפי"ד האו"ש שפיר י"ל דנשים מצווין על שביתת בהמתן ואע"פ דהוי מ"ע שהז"ג ולית ביה "לאו", ואף לא הוקש לאנשים לשאר מילי דשבת, דכיון דאפשר לקיימו ע"י שליח תו לא מיפטרא מדין מצ"ע שהז"ג, וזה כפתור ופרח.
ויעוי' בשו"ת "שם אריה" באו"ח (סימן ג') שכ' דחכ"א אמר לו שיש ראיה מהגמ' הכא בעובדא דראב"ע דנשים מצוות על שביתת בהמתן, וע"ז כתב דאינו ראיה, די"ל דה"ט שהוצרך למחות בה דהיתה "מחמרת" אחריה ומוליכה למרעה כדרך הפרות, ובזה איכא "לאו" לכו"ע וא"כ ע"כ שמוזהרות ע"ז, אך בשביתת בהמתו בעלמא אפשר שלא מוזהרות ע"ז וכו' ע"ש. ויעוי' בשו"ת "רב פעלים" (ח"א סי' כב') דהביא לשו"ת הנ"ל שדחה די"ל דהיתה מחמרת אחריה, וע"ז כ' דאין זו דחיה, ד"חימור" מאן דכר שמיא וכו' יעו"ש בזה.
ויעוי' ב"ערוך השולחן" (בר"ס שה' אות א') שכ' בפשיטות כהפמ"ג דמצוות ע"ז, וז"ל, ונשים שוות לאנשים בשביתת בהמה כמו בכל דיני שבת, ומפורש כן במשנה בס"פ במה בהמה בפרת שכינתו של ראב"ע ע"ש, עכ"ל יעו"ש. והוא כש"כ הפמ"ג בשם הר"ן ששוות לאנשים "בכל דיני שבת", וכן כש"כ תלמידו דרעק"א, והתפא"י דמהעובדא הנ"ל מוכח שמצוות ע"ז.
