מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"
איך אכלו רשב"י ובנו מהחרובים במערה הא הוי ערלה?
שבת לג ע"ב
נענה רשב"י ואמר כל מה שתיקנו לא תיקנו אלא לצורך עצמן וכו' אמרו שמעון שגינה יהרג, אזל הוא ובריה טשו ביה מדרשא וכו' אזלו טשו במערתא איתרחיש ניסא איברי להו חרובא ועינא דמיא וכו', ופירש"י חרוב לאכול פירותיו ועינא דמיא לשתות ע"ש.
[א]
ומקשים העולם איך יכלו לאכול מפירות החרוב הא היו במערה בטבריה כדלקמן בגמ (לד.) שחייבים בערלה ולא בחו"ל שלפעמים פטורים מערלה כמבואר ברפ"ו דברכות (לו.) וברמב"ם בפ"י דמע"ש ה"ד יעו"ש, וא"כ איך אכלו מזה. ואע"פ דודאי היה "פיקוח נפש", מ"מ דוחק לומר שנעשה להם "נס" כזה שמדינא אסור באכילה ורק משום דכ' "וחי בהם" ולא שימות בהם הותר להם לאוכלו.
והנה יעוי' בבעל המאור ברפ"ו דברכות (דף כו: ברי"ף) שכ' בזה"ל, כיון דאיכא דתני כרם רבעי ואיכא דתני נטע, נקטי' בחו"ל כדברי המיקל בארץ ואין רבעי נוהג בכל נטיעה אלא בכרם בלבד שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב, אבל ערלה נוהגת בכל נטיעה, ולא כן כ' הר' שלמה במס' סוטה, עכ"ל. וכן יעו"ש במאירי בד"ה ארבע מתנות וכו' בסופו שכ' בזה"ל, אבל גפן יחידית אינה בתורת רבעי אבל דין ערלה נוהג על כל נטע ואף בגפן יחידית, אע"פ שבמקצת ספרים נמצא לגדולי הרבנים [רש"י] במס' סוטה הפך הדברים, ח"ו על פה קדוש לאומרה, ולא כוונו בה אלא לענין רבעי, עכ"ל המאירי ע"ש, והוא כש"כ בה"מ. ונר' כוונתם לדכ' רש"י שם (מג:) בד"ה קלא אית ליה וכו', להכי נקט שתים כנגד שתים וכו' דסבר לה כמ"ד בברכות (לה.) כרם רבעי תנן שאין ערלה נוהגת בנטיעה אחת אלא בכרם שלם, עכ"ל רש"י ע"ש. וא"כ הוי פלוגתא דרש"י ובה"מ והמאירי אם רק ב"כרם" איכא "ערלה" או גם ב"נטיעה אחת".
וכן יעו"ש בברכות ברש"ש שכ' דבמחכ"ת הגרעק"א אישתמיטתיה דלענין כרם רבעי אי בעינן שתים כנגד שתים וכו' הוא מחלוקת השאילתות והרמב"ן מובאה בר"ן בפ"ק דר"ה (דף ב. ברי"ף) ובספ"ק דקידושין (דף טז. ברי"ף) וטעמם ונימוקם, ובמה שפירש"י שם (מג:) שאף ערלה אינה נוהגת אלא בכרם, כבר העיר בזה בבה"מ כאן וכו', עכ"ל הרש"ש ע"ש. ויעו"ש בר"ן שכ' דדעת השאילתות לג"ר אחא משבחא ז"ל כרש"י דנוהג רק בכרם שלם ולא בגפן יחידית, אולם הרמב"ן פליגי עליה וס"ל כבה"מ דה"ה בגפן יחידית וכו' יעו"ש. וא"כ לרש"י ולשאילתות שפיר קאכיל רשב"י מהחרובים דכיון דהיתה "נטיעה אחת" א"כ לא נוהג בזה "ערלה" אך לבה"מ והרמב"ן עדיין יל"ע.
אולם נר' דאף לרש"י ור"א בשאילתות כ"ז דוקא בגפן יחידית אם נוהג בו ערלה או דדוקא בכרם נוהג ביה ערלה אך בשאר אילנות לכו"ע נוהג ביה ערלה אף בעץ יחידי וכל פלוגתתם רק גבי "גפן" ותו לא, וא"כ אף לרש"י ולשאילתות עדיין צ"ע.
[ב]
ויש ליישב עפי"ד הרמב"ם בפ"י דמע"ש ה"ה שכ' בזה"ל, הנוטה ברה"ר או בספינה, והעולה מאליו ברה"י וכו' חייבים בערלה וברבעי, עכ"ל. ומדוייק ברמב"ם דדוקא כשעלה מאליו ברה"י חייב בערלה ולא כן כשעלה מאליו ברה"ר דפטור מערלה. וכ"כ הרמב"ם להדיא בפירושו לערלה (פ"א מ"ב) דדוקא העולה ברה"י חייב אבל העולה ברה"ר פטור וכדכ' בספרא [בתורת כהנים פ' קדושים (יט', כג') עה"פ כי תבואו וגו' ונטעתם וגו' (אות ס'), וכן שם עה"פ שלש שנים יהיה לכם וגו' (אות סג') ע"ש] ונטעתם פרט לעולה מאליו, וכן אמרו להדיא בתוספתא (פ"א אות ב') דהעולה לרבים פטור, עכ"ל הרמב"ם שם ע"ש. וכן יעו"ש ברדב"ז בה"ו שכ' דכן איתא להדיא בירושלמי (פ"א ה"ב ד"ג:) הנוטע לרבים חייב בערלה עלה מאליו פטור מערלה, והיינו ברה"ר. וה"נ תניא בתוספתא דהעולה מאליו לרבים פטור, ולא הוצרך הרמב"ם לפ' זה שהרי כ' דהעולה מאליו ברה"י חייב ומשמע דברה"ר פטור וכו', עכ"ד הרדב"ז יעו"ש. וכן יעו"ש בכס"מ דדייק כנ"ל דדוקא ברה"י חייב אך ברה"ר פטור, וכדכ' בתוספתא הנ"ל וכו' ע"ש. ולפי"ז שפיר קאכיל רשב"י ובנו ר' אלעזר מהחרובים במערה שכן "עלה מאליו" וברה"ר דהא פשיטא דהמערה לא היתה רה"י כ"א רה"ר, דכל א' יכל ליכנס לשם ולא היה לאף א' בעלות ע"ז, ודו"ק.
והנה מש"נ דדעת הרמב"ם דעלה מאליו ברה"ר פטור מערלה, וה"נ יעוי' בפי' הראב"ד בתו"כ שם (באות ג' ואות ד') דס"ל כהרמב"ם דכשעלה מאליו ברה"ר פטור ורק כשעלה ברה"י חייב ע"ש. וה"נ ס"ל בפשיטות לר"ש משנץ שם. וה"נ ס"ל לגרא"מ ב"יראים" (סי' עה') דעלה לרבים פטור. וה"נ ס"ל לאור זרוע בה' ערלה (סי' שיא', שיד') דדוקא עלה לרבים פטור אך העולה ליחיד חייב ע"ש. והכי קי"ל בשו"ע בה' ערלה ביור"ד (ס"ס רצד' סכ"ז) דכשעלה ברה"י חייב וברה"ר פטור.
אמנם יעו"ש בטור דמשמע דס"ל דאף כשעלה ברה"ר חייב, דכ' בזה"ל, העולה מאליו ביישוב חייב, ובמדבר ל"ש עולה מאליו ול"ש נטעו אינו חייב אא"כ עושה טפילה וכו', עכ"ל ע"ש. וא"כ מדכ' דבישוב חייב אע"פ דהוי ג"כ ברה"ר משמע דלא ס"ל כהרמב"ם והירושלמי ודעימיה. וכן נר' דס"ל למרן הב"י בדעת הרא"ש ובנו הטור דס"ל כנ"ל, דיעו"ש לעיל בטור (סעיף כו') שכ' דהנוטע ברה"ר לצורך עצמו וכו' חייב בערלה, וכ' שם הב"י דכן כתב הרא"ש בה' ערלה (סי' ב') דהנוטע ברה"ר לצורך עצמו חייב, וע"ז כ' הב"י דלא ידעתי למה כ' כן הרא"ש, דמשמע דאפי' כשנטעו לרבים חייב דלא גרע מעולה מאליו וכו', עכ"ד הב"י יעו"ש. והיינו דמשמע בחז"ל [במשנה בערלה (פ"א מ"ב), וכן יעוי' בפסחים (ר"ד כג.) וברש"י ותוס'] דאפי' כשנטעו לרבים ג"כ חייב בערלה, וא"כ מ"ט כ' הרא"ש והטור דהנוטע ברה"ר לצורך עצמו חייב, דמזה משמע דס"ל לאב ובנו ז"ל דדוקא בכה"ג חייב ולא כן כשנטעו לצורך רבים דפטור, הא מהסוגיא משמע דתמיד חייב, ועוד דלא גרע מעולה מאליו ברה"ר דחייב, וא"כ כ"ש כשלא עלה "מאליו" אלא "נטעו אדם" לרבים דיהיה חייב, כן נר' בכוונת מרן הב"י, ודו"ק.
ומדוייק א"כ בב"י דס"ל בדעת הרא"ש דאף כשעלה לרבים חייב ולא רק כשעלה ברה"י, וכדס"ל לבנו הג"ר יעקב בעל הטור כש"נ. וכן מדהעתיקו הטור שם לל' הרא"ש הנ"ל ע"כ דס"ל כנ"ל. וכן יעו"ש ב"דרישה" (אות ח') בסוגריים דדייק כן בדברי הטור הנ"ל דלא חילק בין רה"י לרה"ר וכו', דע"כ דלא ס"ל כהרמב"ם.
וכן יעוי' מש"כ החיד"א בברכ"י שם (אות ח"י) בד"ה וראיתי להרב שדה יהושע וכו' שכ' בזה"ל, ותו יל"ד על הרב ש"י דנר' דלא זכר מש"כ מרן בב"י לעיל (שם) על דברי הרא"ש והטור שכתבו דהנוטע ברה"ר לצורך עצמו חייב, וז"ל הב"י ולא ידעתי למה כתב כן דמשמע וכו', עכ"ל הב"י, ומדבריו מוכח דפשיטא ליה בדעת הרא"ש והטור דעולה מאליו אף ברה"ר חייב, ודלא כהרמב"ם, ומשו"ה מקשה עליהם הב"י אמאי פירשו חלוקת נוטע ברה"ר "לצורך עצמו", הרי נוטע ברה"ר לרבים לא גרע מעולה מאליו ברה"ר דחייב לדעת הרא"ש והטור. וכ"כ ה"דרישה" בכוונת דברי מרן הב"י. ונר' דהא דפשיטא ליה למרן הכי בדעת הרא"ש והטור, מדסתמו דין עולה מאליו דחייב, ואי ס"ל כש"כ הרמב"ם בפירושו דעולה מאליו ברה"ר פטור כדכ' בתו"כ והתוספתא, א"כ הו"ל לרא"ש ולטור לחלק בין רה"י לרה"ר דהוי דין מפורש בתו' ובתו"כ, אלא משמע דס"ל דנקטי' למשנתינו [בערלה פ"א מ"ב] בסתימתה ואף ברה"ר חייב כשעלה מאליו, והני ברייתא ותו' דפטרי ברה"ר לאו הילכתא נינהו, ונקטי' כמשנתינו דחייב אף ברה"ר. וכ"ז פשוט לב"י בדעת הרא"ש והטור עד שמכח זה מקשה עליהם בדכתבו דדוקא בנוטע לעצמו חייב וכו', עכ"ד הנחמדים דמרן החיד"א ז"ל בברכ"י יעו"ש.
והיינו דהטור סתמו בסעיף כז' שם, וכדכתבנו לעיל לדייק כן, והרא"ש סתמו בהלכות קטנות ה' ערלה (אות ג') שכ' דהעולה מאליו חייב בערלה, ולא כ' דהיינו דוקא ברה"י. [וע"ש בדב"ח לבעל התוי"ט (אות ז') בזה]. ומבואר א"כ כש"נ דס"ל לב"י בדעת אב ובנו ה"ה רבינו אשר ורבינו יעקב ז"ל דאף ברה"ר חייב, וכסתימת המשנה ברפ"ק דערלה, וכ"ה סתימת הגמ' בפ"ח דסוטה (מג:) יעו"ש. ודלא כדס"ל לרמב"ם, ולראב"ד, ולר"ש משנץ, וליראים, ולאור זרוע דרק ברה"י חייב אך ברה"ר פטור. וה"נ קי"ל בשו"ע דרק ברה"י חייב, וכדרכו דמרן בכל דוכתי לנקוט כוותיה דהרמב"ם. וא"כ הניחא לרמב"ם ודעימיה שפיר אכלו מהחרובים שכן בכה"ג פטור מערלה, אולם לטור ולרא"ש דאף בכה"ג חייב עדיין צ"ע בזה.
[ג]
אולם יש לחקור, אי בעינן דוקא שיעלה מאליו לרבים דרק בכה"ג פטור מערלה, או מספיק שיעלה מאליו ברה"ר ולא ברה"י ואפ' אם אין שם רבים ג"כ פטור מערלה. דלצד א' דבעינן שיעלה "לרבים" עדיין צ"ע, דנהי דעלה עץ החרובים במערה דנחשב רה"ר מ"מ לא עלה "לרבים" כי אם לרשב"י ובנו. אולם לצד ב' אתי שפיר, דאכתי עלה ברה"ר. ויעוי' בערלה (פ"א מ"ב) דתרי מילי נינהו, דתחילה כ' הנוטע לרבים חייב וכו', ואח"כ כ' הנוטע ברה"ר וכו' חייב יעו"ש. וכן עתוס' בפ"ב דפסחים (כג.) ד"ה נטוע לרבים וכו' בזה. וא"כ יל"ע לענינינו כשעלה מאליו ברה"ר ליחיד. והנה יעו"ש בתו"כ דנתמעט מדכ' שלוש שנים יהיה לכם, דמשמע דדוקא שלכם חייב בערלה ולא כשעלה מעליו לרבים דבכה"ג אינו לכם ולכן נתמעט בכה"ג מערלה, אולם אי"ז מוכרח כצד א' דבעינן דוקא שיעלה "לרבים", די"ל דכל דהוי עכ"פ ברה"ר ואפי' שאין שם "רבים" וכגון אצל רשב"י במערה דג"כ אינו נחשב "לכם" דאכתי אינו "שלו" וכל הרוצה לבוא ויטול רשאי, ודו"ק.
והנה נחלקו הראשונים מ"ט כשעלה מאליו לרבים פטור, דהר"ש משנ"ץ בביאורו לתורת כהנים בפ' קדושים (פרשתא ג' פ"ה אות ד') כ' בזה"ל, דאזלי' בתר רוב דיעות דמתיאשין מפירותיו ודעתם ליהנות מן העץ להיסק או לדבר אחר כשיצטרכו להם, אבל הנוטע לרבים רוב דעות לא מבטלי דעת הנוטע שלא יהנה ממנו, עכ"ל הר"ש יעו"ש. ולפי"ז י"ל דה"ה כשעלה מאליו "ליחיד" ברה"ר וכגון אצל רשב"י במערה דגם בזה י"ל דפטור מערלה דאכתי רוב בנ"א משתמשים בו לעצים ולא לפירותיו וא"כ מה לי אי עלה "לרבים" או עלה "ליחיד" דבתרווייהו י"ל דזיל בתר רוב בנ"א בעלמא דאין משתמשים בו לפירות כ"א לעצים וא"כ גם בעלה ליחיד יפטר מערלה. ואע"פ דאצל רשב"י לא התייאש כלל מהפירות ואדרבה שמח בזה מאוד בנס גדול זה וכל תועלתו מהעץ היתה מהפירות, מ"מ נר' דבטלה דעתו אצל כל אדם וכיון דע"פ רוב מתייאשים מהפירות על כן גם בגוונא שלא מתייאש מזה ה"ז פטור מערלה כדין עץ "שעלה מאליו ברה"ר", ודו"ק. וכן יעוי' בשו"ת "בית יצחק" או"ח (סימן סח' בסופו אות יא') שכ' בפשיטות דה"ט דעלו מאליהם ברה"ר פטור, דכיון דהפירות הוי הפקר וליכא בזה חיוב ערלה וכו', עכ"ד יעו"ש. ולפי"ז נר' דע"כ דלאו דוקא כשעלה ברה"ר לרבים אלא אף כשעלה שם ליחיד ג"כ פטור מערלה, שכן גם כשעלה "ליחיד" לא "יזכה" בזה וישאר "הפקר" וע"כ דלא יתחייב בערלה. ולפי"ז אתי שפיר העובדא דרשב"י.
אולם יעוי' ב"יראים" (סימן עה') שכ' בזה"ל, ונטעתם פרט לעולה מאליו וכו', וטעמא כיון דליחיד הוא נראה כנוטעם, ותניא ונטעתם אין לי אלא נטוע, הבא מאליו מנין ת"ל כל עץ, ואחר שריבה הכתוב ומיעט לא מסרו הכתוב אלא לחכמים, עכ"ל היראים יעו"ש. והיינו דכיון דביחיד נראה שנטעם בעצמו ולא ניכר שעלה מאליו, א"כ יש לחוש למראית עין, ולזה ראו חז"ל לומר דע"כ דהא דמיעטה התורה מחיוב ערלה היינו דוקא כשעלה "לרבים" ולא כשעלה "ליחיד". ולפי"ז נר' דכשעלה ל"יחיד" ברה"ר וכגון אצל רשב"י במערה דיהיה דינו כעלה ברה"י ויתחייב בערלה דבכה"ג שפיר נר' שנטעה יחיד, דע"כ דנתמעט מ"ונטעתם" ומ"לכם" דוקא כשעלה ברה"ר ולרבים ולא כן כשעלה ברה"ר ליחיד דכה"ג לא נתמעט מערלה. וא"כ לטעם הר"ש שפיר יש ליישב עפי"ד התו"כ והירושלמי והתוספתא והרמב"ם דה"ט דאכל רשב"י ובנו ר"א מהחרובים, אולם לטעם היראים עדיין יל"ע בזה, שכן בגוונא דרשב"י דעלה מאליו ברה"ר ליחיד נר' דדינו כעלה ברה"י דחייב בערלה, וצ"ע. וה"נ צ"ע לדעת "אב ובנו" ה"ה הרא"ש והטור דס"ל [אליבא דהב"י] דאף בעלה מאליו ברה"ר חייב א"כ איך אכלו "אב ובנו" ה"ה רשב"י ור' אלעזר מעץ החרובים.
[ד]
ויש ליישב עפי"ד הירושלמי (שם רפ"א, ד"א:) דאם נטעה במקום "חורשין" פטור מערלה ולא רק כשעלה מאליה אלא אפי' כשנטעה אדם ג"כ פטור, ויעו"ש בפנ"מ דבי' לדכ' "חורשין" דהיינו בתוך יער של עצים ואינו מקום יישוב וכו' יעו"ש, וכן יעו"ש ברמב"ם (פ"י ה"ו) שכ' דהעולה מאליו במקום טרשים פטור, ואפי' הנוטע במקום שאינו יישוב פטור וכו' ע"ש, ויעו"ש ברדב"ז שכ' דקשה מ"ש "טרשין" דפטור והלא חברון טרשין היא [וכבס"מ כתובות (קיב.) דאין לך טרשים בכל א"י יותר מחברון וכו' ע"ש], וכי נאמר שהיא פטורה מן הערלה, אלא ודאי ט"ס הוא וצ"ל חורשין והוא יער, והכי אי' בירושלמי וכו', עכ"ל ע"ש. וכן יעו"ש בכס"מ דגרס "חורשין", וכ"כ מרן בב"י ביור"ד שם, אולם בשו"ע כ' מרן במקום טרשים, וצ"ע. וע"ש בבה"ג שעמד בזה. ועכ"פ לתרי הגירסאות אתי שפיר העובדא דאדונינו בר יוחאי, שכן המערה לא היתה "בישוב" כ"א במקום "חורשין" והיינו כעין "יער", וכן י"ל דהיתה מקום "טרשין" מלאה באבנים וסלעים דבכה"ג אפי' כשנטעה בעצמו פטור מערלה, וא"כ שפיר אכל מזה רשב"י ובנו.
ויעוי' ב"דרך אמונה" למו"ר הגרח"ק שליט"א בפ"י דמע"ש שם ה"ה דהביא לטעם דהר"ש משנץ הנ"ל ולטעם היראים, ובצהה"ל (אות עג') כ' דצ"ע ביראים שכ' דהטעם דעולה מאליו ליחיד חייב משום דנראה כאילו נטעה משא"כ לרבים, דמזה משמע דרק מדרבנן חייב בערלה אך מה"ת פטור, והא בתו"כ משמע דבעלה ליחיד מה"ת חייב, וצ"ע, עכ"ד ע"ש. אולם כל המעיין בלשון היראים יראה דלהדיא ס"ל דאכן מה"ת חייב בכה"ג ומשא"כ כשעלה לרבים פטור מה"ת, דהא כ' בזה"ל, ואחר שריבה הכתוב ומיעט לא מסרו הכתוב אלא לחכמים, עכ"ל. והיינו דכיון דאיכא בזה "ריבוי" דכ' "כל עץ" ו"מיעוט" דכ' "ונטעתם" א"כ ביד חכמים לקבוע דמה שמיעטה התורה מערלה היינו כשעלה ברה"ר, וה"ט דניכר שלא נטעו אדם כ"א שעלה מאליו ולכן פטור מערלה, ומאידך מה שריבתה התורה היינו כשעלה ברה"י, וה"ט דלא ניכר וכו', וא"כ מבואר להדיא ביראים דמה שחייב בעלה מאליו ברה"י היינו מה"ת וה"ט כש"כ בטוטו"ד דע"ז איכא "ריבוי", וברור. וצ"ע בדר"א שלא עיין בל' היראים.
ועש"ע בדר"א (בס"ק מא') שכ' דדעת האו"ז (בסי' שיא') דבכל גוונא חייב בערלה אף כשעלה מאליו ברה"ר, והחזו"א בדיני ערלה (אות לד') סתם כוותיה, ודלא כדעת הרמב"ם, והראב"ד, והר"ש משנץ דפטור בעלה לרבים, עכ"ד הגר"ח שליט"א. אולם כל המעיין באו"ז שם יראה שאינו נכון כלל, דלהדיא כ' שם (בסי' שיא' ובסי' שיד') בשם התוספתא דאמר רשב"א עלה מאליו פטור ובי' שם דהיינו ברה"ר, וסתם כוותיה, ומאידך כשעלה ברה"י חייב בערלה, עש"ה. וצע"ג מש"כ הגר"ח שליט"א.
ומש"כ דהחזו"א ס"ל דאף עולה ברה"ר חייב, באמת יעו"ש בדיני ערלה (נדפס בסוף עניני ערלה) שכ' בזה"ל, אילן העולה מאליו חייב בערלה ואפילו עולה ברה"ר, וי"א דאם עולה ברה"ר פטור. ונר' דהיינו בדלא ניחא להו לרבים ועומד ליעקר, עכ"ל החזו"א. והיינו דלי"א שפטור היינו דוקא בדלא ניח"ל וכו' אך לדסתם דחייב ברה"ר היינו אף כשלא ניח"ל וכו'. אולם צע"ג בזה, שכן להדיא אחז"ל בירושלמי, ובתורת כהנים, ובתוספתא, דדוקא ברה"י חייב אך ברה"ר פטור, וכש"כ הרבה הראשונים ה"ה הרמב"ם בה' מע"ש ובפיה"מ ברפ"א דערלה, והראב"ד בתו"כ, והר"ש שם, והיראים בה' ערלה, והאור זרוע בה' ערלה, וכדקי"ל בשו"ע בה' ערלה דרק ברה"י חייב ולא ברה"ר, וא"כ מהו שכ' דבכל גוונא חייב, ורק לי"א פטור. וצ"ל שהעתיק החזו"א ללשון הרא"ש בה' ערלה שסתם וכ' דהעולה מאליו חייב, דמשמע דאף ברה"ר חייב, וכש"נ לעיל דה"נ ס"ל לטור, וכדס"ל לב"י בדעת הנ"ל, וכש"כ ג"כ החיד"א בברכ"י. אולם עדיין צ"ע, דאכתי דעת מרן בשו"ע דרק ברה"י חייב, וכדס"ל לרמב"ם ושאר ראשונים, וא"כ איך שבק החזו"א לרמב"ם והראב"ד והשו"ע שעליו נשען כל בית ישראל ותפס לסתימת הטור והרא"ש, וצ"ע.
וכן מש"כ שם דלי"א דפטור היינו דוקא כשלא ניח"ל לרבים ועומד ליעקר, ג"כ לפע"ד לא נכון כלל, שכן הוי גזה"כ דכשעלה ברה"ר פטור, וכש"כ להדיא היראים שם דכיון דאיכא ריבוי ומיעוט א"כ אחז"ל דהמיעוט הוי לכשעלה ברה"ר דפטור, והיינו דהוי גזה"כ, וא"כ פשוט שאין לחלק באיזה אופן איירי, וכן למש"כ הר"ש משנץ והבית יצחק דה"ט מדמתייאשים מפירותיו ורוצים העץ לקרשים וכו', ג"כ נר' דלא כהחזו"א, דמדוייק דאפי' אם לא רוצים "לעקור" את העץ אלא רק לחתוך כמה קרשים משם או להנות מצילו ג"כ פטור דרק מהפירות נתייאשו והפקירוהו אך לא שרוצים "לעקור" כל העץ ואפ"ה פטור. וכל דיש לדון בזה היינו אם נתמעט דוקא כשעלה "לרבים" או אפי' כשעלה "ליחיד ברה"ר" נתמעט, וכש"כ לדון בזה לעיל בטוטו"ד, אך ברור דכשעלה לרבים ברה"ר דפטור מערלה בכל גוונא, וכן הרמב"ם ושאר ראשונים והשו"ע לא חילקו בזה כלל כש"כ החזו"א לחלק, וא"כ פ' דליכא שום חילוק אם ניח"ל לרבים בזה או לא ניח"ל ועומד ליעקר. וצע"ג בחזו"א.
[ה]
ועש"ע בדרך אמונה בה"ו בביה"ל שכ' דראיתי מקשים איך אכל רשב"י מעץ החרוב במערה הא הוי ערלה, ולפי"ד רבינו הרמב"ם דהעולה מאליו ברה"ר פטור אתי שפיר, דהמערה לא היתה שלהם ולא זכו בה, נמצא העץ הפקר וכל הקודם ליקח מפירותיו זכה והוי כעלה מאליו ברה"ר דפטור, אבל להחולקים על רבינו יל"ע. וי"ל דהוי כעלה "במקום טרשים" שאין דרך בנ"א לזרוע וכו' וכו'. ועוד י"ל דעץ שנברא בנס אין בו כלל ערלה, דהוי כאילו הועבר בגושיו מחו"ל דאמרי' בירושלמי פ"א דערלה ה"א דאין בו משום ערלת א"י, וה"נ הובא בגושיו משמים שהרי מיד עשה פירות כעץ ישן, וגם אפשר דלא ינק כלל מהאדמה שהרי היה מקום שאינו ראוי לזריעה ובנס עשה פירות אין זה מיקרי יניקה מהארץ, ואע"ג דהנס עשה שינקו מהארץ מ"מ כיון שהארץ לא נישתנית ועץ אחר א"א לנטוע שם ורק עץ זה נתן פירות ע"י נס אין זה כדרך יניקה מן הארץ ואינו חייב בערלה, ומסתמא גם אין פירותיו חייבים במעשר ואין עליהם קדושת שביעית ואי"צ להניח מהם לקט שכחה ופאה וכו', עכ"ד הגרח"ק שליט"א.
אולם כ"ז אינו נראה, דהנה מש"כ דלחולקים על הרמב"ם עדיין יל"ע, כוונתו לדכ' שם לעיל דה"אור זרוע" פליג על הרמב"ם וס"ל דגם בעלה ברה"ר חייב, אולם כבר נתבאר דמבואר להדיא באו"ז דג"כ ס"ל כהרמב"ם אות באות. והו"ל להביא לטור והרא"ש דפליגי על הרמב"ם כש"נ לעיל, וכש"כ בברכ"י, ולדידיה אכן עדיין צ"ע העובדא דרשב"י. אכן בדכ' ליישב ע"ז דהוי "במקום טרשים" וכו', הוא כדכתבנו לעיל ליישב לפי"ד היראים דכשעלה ברה"ר ליחיד חייב, וכן לפי"ד הרא"ש והטור דכשעלה ברה"ר חייב, דמ"מ במקום טרשים פטור מערלה. וכן בדכ' דעץ שנברא בנס פטור מערלה משום שהובא בגושיו משמים, אינו מסתבר כ"כ, שכן ברור שה"גוש" עפר והעץ לא ירד מן השמים כלל, אלא הוי ע"ד מש"כ בגמ' לעיל בשבת (ל:) דיתיב רבן גמליאל וקדריש עתידים אילנות שמוציאים פירות בכל יום שנא' ונשא ענף וגו' יעו"ש, וכן יעוי' עד"ז בס"מ כתובות (קיב:) דאר"ח בר אשי אמר רב עתידים כל אילני סרק שבא"י שיטענו פירות שנא' כי עץ נשא פריו וגו' יעו"ש, והיינו דביכולת הקב"ה שעץ פירות יצמח מהאדמה תוך יום ואפי' תוך שעה ותיכף יתן פירות, וכן ביכולתו ית"ש שעץ "סרק" יתן פירות, דבכוח כל עץ ליתן פירות כשירצה הקב"ה וזה יהיה לע"ל, ולא שהעץ והפירות "יפלו מהשמים", ופשוט, ורק בירושלמי הנ"ל שהביא הדר"א איירי בגוש עפר שהגיע מחו"ל לא"י, ולא כן בנס דרשב"י וכל כיו"ב דפשיטא דלא נחית משמיא לארעא כ"א הוי "יש מיש" שכן ביכולת הקב"ה שיצא הרבה עצי פרי מהאדמה תוך זמן מועט ואפי' שיצא תיכף. ואפי' עץ חרובים שדרכו בעלמא ליתן פירות רק אחר שבעים שנה כמבואר בתענית (כג.) בעובדא דחוני המעגל יעו"ש, וכן יעוי' הכא בח"א מהרש"א שכ' דהוי "נס בתוך נס" שנברא לו עץ "חרובים" שנותן פירות רק אחר ע' שנה ע"ש, אפ"ה נתנו פירות תכף או תוך זמן קצר ביותר אך לא "שירד משמיא" כ"א שצמח ונותן פירות במהירות עצומה.
ויעוי' בפ"ז דסנהדרין (נט:) דר"ש בן חלפתא הוה קאזיל באורחא ופגעו בו אריות שרצו לאוכלו, אמר רשב"ח הכפירים שואגים לטרף, ירד ב' חתיכות בשר מן השמים, חדא אכלו האריות וחדא שבקוה, אייתיה רשב"ח ואתא לביהמ"ד בעי עלה דבר טמא הוא או דבר טהור, א"ל אין דבר טמא יורד מן השמים וכו' יעו"ש. וא"כ בעובדא זו אכן ירד הבשר מן השמים שכן א"א שיצמח מהאדמה, אולם לא כן בעובדא דרשב"י דלא ירד מן השמים כלל הגוש והעץ ואף לא נברא במערה כי אם צמח מן האדמה, ואפשר דאכן צמח העץ רק אחר יום או יומיים שהיו במערה ולא שנהיה תיכף לעץ, ומש"כ בגמ' בשבת דאיתרחיש ניסא ואיברי להו חרובא ועינא דמיא וכו', שכ' לשון "בריאה" ולא כ' "שצמח", י"ל דכ' כן אגב המעיין מים דאכן היה "בריאה" אך העץ חרובים אכן לא היה בריאה חדשה וודאי שלא ירד משמיא, וזה פשוט. וכן מש"כ בדר"א דאף לא ינק כלל מהאדמה שהרי היה מקום שאינו ראוי לזריעה וכו', אינו נר' כלל, דמהיכ"ת שלא היתה המערה מקום "שאינו ראוי לזריעה" דשמא היתה אדמה משובחת מאוד לזריעה וינק כהוגן מהאדמה ואף יכלו לנטוע שם עוד הרבה עצים וכו', וע"כ נר' דכ"ז אינו, ומחמת שצמח ע"י "נס" אינו פוטרו מערלה ומתו"מ ומלקט שו"פ וכו', כיון שלא ירד כלל מהשמים בבחינת "יש מאין" אלא צמח מהאדמה ושפיר י"ל שהיתה ראויה לזריעה וכו' והיתה בבחינת "יש מיש", וכל דנפטר רשב"י מערלה ה"ט אב"א מדין עלה מאליו ברה"ר לפי"ד הרמב"ם ודעימיה, ואב"א מדין הנוטע במקום חורשים וטרשים, וכש"נ בס"ד בטוטו"ד.
