שעשה לי נס והגומל / הרב הלל בן שלמה

ברכות נד ע"א-ע"ב 
 

בסוגיית הגמרא נזכרות שתי ברכות של הודאה ליחיד: שעשה לי נס, והגומל לחייבים טובות. ברכת 'שעשה לי נס', מברך האדם המגיע למקום בו נעשה לו הנס, ואילו ברכת 'הגומל' נאמרת על ידי ארבעת המנויים במזמור בתהילים קז, כאשר הם יוצאים מכדי סכנתם. אולם נראה, כי ישנו הבדל משמעותי נוסף בין שתי הברכות: בגמרא מופיעים שלושה סיפורים, שבהם נאמר שיש לברך 'שעשה לי נס': 

1. אדם שניצול מאריה שנפל עליו.
2. אדם שנברא עבורו מעיין מים כשהיה צמא בדרך.
3. אדם שנפל עליו גמל משוגע, והכותל שבמקום נתפרק, והוא נכנס לשם וניצל.

המשותף לשלושת המקרים האלו הוא, שאנשים אלו ניצלו מסכנת מוות, ונעשה להם נס היוצא מגדר הטבע (נראה, שהמקרה השלישי דומה למקרה הראשון, והצורך בגמרא להזכיר מקרה זה, נובע מכך שהוא התקיים על ידי אותו אדם שנעשה לו המקרה השני, ונתחדש במקרה זה, שעליו להזכיר את שני הניסים בכל עת בה הוא מברך בהגיעו לאחד ממקומות אלו). אבל ארבעת החייבים להודות, הם אנשים שלא נעשו להם ניסים היוצאים מגדר הטבע, והמדובר בדברים שהם מדרכו של עולם: א. יורדי הים. ב. הולכי מדברות. ג. חולה שנתרפא. ד. חבוש שיצא מבית האסורים.

הבית יוסף (או"ח סוף סימן ריח) מביא את דברי האבודרהם, שדווקא מי שנעשה לו נס היוצא מגדר הטבע מברך; אולם בשו"ע הביא שיש חולקים, והסיק שבמקרה שנעשה לו נס שאינו יוצא מגדר הטבע, טוב לברך בלא שם ומלכות. המגן אברהם והגר"א תמהים על דברי השו"ע, ולדבריהם אין כל חולק על דברי האבודרהם, וגם אין סברה לחלוק על כך (וכתבו שלפי זה, כל החולים והיולדות וצאצאיהם יצטרכו לברך, כפסק השו"ע ע"פ גרסת הרי"ף והרמב"ם, שכל יוצאי ירכו מברכים, וראה בביאור הלכה מה שכתב ליישב). אמנם, נראה כי המאירי לא היה לפני המגן אברהם והגר"א, שכן המאירי מביע דעתו, שכל נס העשוי ליחיד נחשב לגדול, אף אם אינו יוצא מגדר הטבע.

מכל מקום נראה, שכוונת הבית יוסף היתה לדברי הריב"ש, המובאים בבית יוסף בסוף סימן ריט, לגבי ברכת הגומל. הריב"ש שם חולק על דברי האבודרהם, האומר שדווקא ארבעת הנזכרים חייבים לברך הגומל, ולדעתו ארבעה אלו הם המצויים, אך יש ללמוד מהם בקל וחומר, שכל מי שהיה בסכנה וניצל ממנה, מחויב לברך הגומל, פרט לברכת שעשה לי נס. גם כאן השו"ע מסיק, שטוב לברך בלי שם ומלכות, אבל המשנה ברורה כותב, כי מסתברים דברי הריב"ש, ועל כן כל המברך 'שעשה לי נס' מברך גם כן ברכת הגומל. לדעת המגן אברהם, יש לפרש את דברי הריב"ש כמתייחסים לנס היוצא מגדר הטבע, אולם מלשון הריב"ש נראה, שבא לכלול כל מצב בו היתה סכנה הגדולה יותר מאשר הסכנה של ארבעת הנזכרים כמחויבים להודות.

במדרש תנחומא לויחי (סימן יז) נאמר לגבי יוסף הצדיק, שבירך 'שעשה לי נס' על הבור שהשליכו אותו אחיו לשם. לכאורה נראה מכאן, כי מברכים גם על נס שאינו יוצא מגדר הטבע, שהרי הצלת יוסף מהבור, דומה לחבוש היוצא מבית האסורים, ואין בזה יציאה מגדר הרגיל. אולם במשך חכמה (בראשית לז,כד) לומד מכאן דווקא כדעת האבודרהם, על פי דרשתו של רבי תנחום (בשבת כב,א) שהוא בעל המדרש תנחומא, שלא היו מים בבור, אלא נחשים ועקרבים, ועל כן היה זה נס היוצא מדרך הטבע (ובדומה לנזכר לעיל לג,א לגבי הנופל לחפירה של נחשים ועקרבים, שמעידים עליו שמת "דאגב איצצא מזקי").