סקר
באיזה סבב של "דף יומי" אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

הכרעה שלא התמידה / הרב דוב ברקוביץ

שבת יז ע"א

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

  

סיפור ה"ההלכות שאמרו בעלית חנניה בן חזקיה" (משנה דף יג:) הוא אחת הפרשיות המרתקות, אך הסתומות, בהתהוות דרכי התורה שבעל פה בסוף בית שני. למרות ההצגה המקרית-למראה ("עלו לבקרו") של האירוע במשנה,

בדף יז. מובאת מסורת המתארת אותו באופן קשה ביותר: "נעצו חרב בבית המדרש. אמרו, הנכנס נכנס, והיוצא, אל יצא. ואותו יום הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים, והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו עגל". בירושלמי נמצא תיאור נוסף המחדד את חריפות האירוע – "תנא ר' יהושע אונייא, תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה, והיו הורגין בתלמידי בית הלל. תני, ששה מהן עלו (הרשו לששה תלמידי ב"ה לעלות) והשאר – עמדו עליהן בחרבות וברמחים". מה היה הרקע ההיסטורי - תורני לדרמה הזאת? מה עמד כאן על הפרק להיות מוכרע? ואם ההלכות הוכרעו בצורה אלימה, איך עמדה הכרעה זו כהלכה למעשה לדורות?

ועוד - למה הביא עורך המשנה פרשיה דרמטית זו דווקא בפתיחת מסכת שבת, ולא למשל במסכות סנהדרין, הוריות או עדויות?

השאלות הללו העסיקו גם את הקדמונים, לצד השאלה הפשוטה אך הבלתי מוכרעת מה נכלל באותם שמונה-עשר גזרות.

למרות הספקות נוכל ללמוד כמה דברים ברורים על אודות אירוע משמעותי זה מתוך עיון בסוגיות התלמודיות.

א. ההלכות שנאמרו מתייחסות בעיקרן לשלשה תחומים: דיני טומאה וטהרה, בעיקר זהירות במגע עם תרומה; גזרות כנגד טמיעה והתבוללות, בעיקר הרחקות מלסעוד עם נוכרים; וסייגים בהכנות לשבת בערב שבת.

ב. האירוע הדרמטי של "שמונה עשר דבר" הנו חלק ממסורת ארוכה של גזרות בתחומים אלו, מסורת שהתקיימה לאורך כל תקופת בית שני. הבבלי (בדף טו.) מייחס גזרה של טומאת ידיים בקדשים אפילו לשלמה המלך, ולפי הירושלמי דניאל אסר שמן נכרי. בשני התלמודים מובאת ברייתא המספרת על מסורת של גזרות לאורך כל תקופת בית שני, והכוללת גזרות של יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים, יהודה בן טבאי (בירושלמי), שמעון בן שטח, והלל ושמאי. כלומר, האירוע של "שמונה עשר דבר" ממשיך מסורת מרכזית בפעילות מנהיגי הציבור לאורך כל בית שני ובמסורת התורה שבעל פה של אותה התקופה, מסורת שהירושלמי מייחס לראשית התקופה, והבבלי לראשית מלכות ישראל, תחילת גילוי פנימיות התורה.

ג. מגמות ההתייחסות של הבבלי והירושלמי הן הפוכות. הירושלמי מביא בפתיחת הסוגיה, "רבי אליעזר (מאחרוני תלמידי בית שמאי) אומר, בו ביום גדשו את הסאה (הרבו סייג לתורה במידה גדושה ויפה), ורבי יהושע (מתלמידי בית הלל) אומר, בו ביום מחקו אותה" (הרבו לגזור יותר מדי, ואין הציבור יכול לעמוד בגזירותיהם, ומתוך כך, עוברים על דברי התורה). סוגיית הירושלמי מעצימה את שיטת רבי יהושע מתוך בירור גבולות הגזרות ותקפותן. המגמה הברורה בירושלמי היא לקולא. מגמה ברורה זו עמומה הרבה יותר בבבלי, כאשר מורגש הצורך לקיים את הגזרות השייכות לתחום ההרחקות ביחסי אישות בימי הטומאה, ושנגזרו בתחום האכילה בכדי לשמור מרחק בין יהודי לנכרי. היסוד המקל בסוגיית הבבלי, במידה שהוא קיים, הוא יסוד ה"דעות", כלומר יצירת המרקם הבין-אנושי שיעגן בתודעת האדם את עקרון הרוחני והחברתי של ההרחקה.

למה הוכנס לפרק ראשון במסכת שבת דיון היסטורי זה?

התשובה לכך מרומזת בברייתא חשובה המובאת בשני התלמודים – "תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, בוא וראה עד היכן פרצה הטהרה בישראל. שלא שנינו לא יאכל הטהור עם הטמאה (רש"י – מפני הערווה. לפי שלא הוצרכו לכך שכולן אוכלים חולין שלהם בטהרה היו, ולא היו אוכלים עם נשותיהם טמאות), אלא לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה." הביטוי "מפני הרגל עבירה" הנו ביטוי מפתח להבין את חידת יח הדברים ואת מיקומם במסכתנו.

רבי יהודה הנשיא פתח את המשנה במסכת ברכות בהגדרת סמכות חכמים "להוסיף" סייג על הוראות התורה באופן ש"ירחיק את האדם מן העבירה". מגמה זו הודגשה ביתר תוקף בפתיחת מסכת אבות בכך שאחד מעקרונות אנשי כנסת הגדולה, מבססי הלימוד בראשית ימי בית שני היה, "עשו סייג לתורה". הטהרה והפרישות בתחום התרומה והקדשים, כמו בתחום האישות, היו לנדבכים מרכזיים בשאיפה ל"חסידות" שהייתה גולת הכותרת של עבודה רוחנית בבית שני.

בברייתא הידועה של רבי פינחס בן יאיר, המובאת בסוגייתנו בירושלמי, משורטטות דרגות העבודה הפנימית של החסיד השואף לרוח הקודש, וביסודם "זריזות מביאה לידי נקיות, ונקיות מביאה לידי טהרה, וטהרה מביאה לידי פרישות, ופרישות מביאה לידי קדושה..." (בירושלמי בשינוי קטן). נדמה שרבי יהודה הנשיא פתח את סדר מועד על ידי העמדת "שמונה עשר דבר", כפי שפתח את המשנה כולה, וביתר תוקף, לא רק כמיצוי המגמה של "עשו סייג בתורה" ו"הרחקת האדם מן העבירה". הוא ביקש להדגיש שהמשך ההנהגה הרוחנית של בית שני הוא שיהיה לבסיס לקדושת השבת, בחינת "שמור את יום השבת" – על ידי טהרה ופרישות - "לקדשו."

אירוע "שמונה עשר דבר" מציין בירור היסטורי על המשך דרכה של ההנהגה הרוחנית של בית שני. האם להמשיך את מסורת הגזרות ששאפה לחזק את הטהרה והפרישות על אף שכבר היו ניכרים אותם סימני התפוררות החברתית שתביא לחורבן? בויכוח נורא התכופף הלל לשמאי, כלומר, התקבלה הדעה שחיוני להמשיך מגמה זו. כמו בימי העגל, לא רצו ישראל לקבל תורה שתקיים את העם במצבו החדש, תורתו של הלל.

רבי יהושע, מתלמידי בית הלל, יבסס במסורת ההלכתית בארץ ישראל בדורות לאחר החורבן את ההכרעה שתאפשר לציבור להבנות מחדש בדרכו התורנית, כמו בחייו הקהילתיים, ללא עומס הגזירות. מובא בירושלמי שרבי יהודה הנשיא היה אחד מהמקלים בהוראותיו הציבוריות בתחום הגזירות הללו, על אף שמבחינת אישיותו הפרטית כתוב עליו בסוף מסכת סוטה שמשמת "בטלה ענווה ויראת חטא", תכונות המבוססות על טהרה ופרישות של החסיד בברייתא של רבי פנחס בן יאיר. בעריכת המשנה בחר רבי להביא את ספור "שמונה עשר דבר " בכדי לבסס את יסודות הטהרה והפרישות כיסודות הנותנים לאדם לשמור על קדושת השבת ומאפשרים את החלתה בחייו.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר