הדקדוק הפנימי / הרב יהודה ברנדס
שבת לח ע"ב
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
סוגיות מלאכת מבשל
פרק כירה עוסק בעיקרו במלאכת מבשל ונגזרותיה. השאלות התיאורטיות העקרוניות של הלכות בישול אינן נידונות באופן מסודר במשנה ובגמרא, ויש ללקטן מתוך הסוגיות. השוואה קלה בין אופן סידור ההלכות במשנה לבין אופן סידורן במשנה תורה של הרמב"ם תבהיר את השוני. הרמב"ם מסדר את ההלכות לפי מבנה נושאי מדויק. תחילה הוא פותח בהגדרה כללית של מושגי המלאכה ואיסוריה, לאחר מכן הוא מונה בזו אחר זו את המלאכות. כל אחת מתוארת בהגדרתה ובשיעוריה, תולדותיה והאיסורים דרבנן הכרוכים בה. לעומת זאת, המשנה במסכת שבת מציגה את ההלכות בדרך סיפורית. סדר ההלכות הוא כסדר אורח החיים בשבת, ולא כסדרן המופשט של המלאכות. בשפת המשפט, קרויה שיטת הסידור של המשנה שיטה "קזואיסטית", שיטת המקרים (קאזוס – קייס באנגלית – מקרה), ואילו שיטת הסידור של הרמב"ם קרויה שיטה "נורמטיבית" – היא קובעת חוק, נורמה. עקרונות מופשטים שמהם נגזרים הפרטים המעשיים לפי סדר הגיוני ושיטתי.
בשל התבנית הקזואיסטית של המשנה, אנו פוגשים במלאכת מבשל בשלב מוקדם במסכת, שבו עדיין לא הוצגו ל"ט המלאכות. היא הוקדמה לכאן, לתוך הפרקים המציגים את הפעולות של האדם בערב שבת ובכניסתה, מפני שעם ערוב היום, מסירים את הקדירות המרותחות מן הכירה, גורפים וקוטמים אותה ומטמינים את החמין למחר, קודם להדלקת הנרות. בשיטת הסידור של הרמב"ם, מוגדרת תחילה מלאכת מבשל, ורק אחר כך מתארים את נגזרותיה: איסורי השהיה והטמנה מערב שבת, והטיפול בחמין בשבת עצמה.
מה מסתתר בביצה
הניסוח הסיפורי של המשנה משפיע לא רק על המיקום והסדר של ההלכות, אלא גם על עיצובן. המשנה סודרת את ההלכה סביב כלים ואירועים, ולא לפי העקרונות המופשטים. כך מאוגדות ההלכות בפרק כירה: משנת הכירה התנור והכופח, משנת הביצה וצינור המים החמים בטבריה, ומשנת הכלים והאוכל המחומם שבהם: מיחם, אלפס, קדירה, קערה ותמחוי.
נתמקד לדוגמה בהלכת הביצה, ונמצא שהיא עצמה מורכבת מכמה וכמה עניינים נבדלים לגמרי:
אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל ולא יפקיענה בסודרין, ורבי יוסי מתיר. ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתצלה. (משנה, דף ל"ח ב')
במשנה לא הוסברו מקורות האיסור וטעמיהם. לאחר הפענוח של הגמרא, מתברר שפרשת הטיפול בביצה מכילה מערכת שלמה של הלכות: נתינתה בצד המיחם בשביל שתתגלגל מוסברת על ידי מר בריה דרבינא כאיסור תורה של בישול. מכאן נפתח שער לבירור מקיף של המושג "קלי הבישול", שאפשר בחימום קל להכשל בהם באיסור תורה (לט א). ההפקעה בסודרין מוסברת בגמרא כדרך של בישול קל: עיטוף הביצה בסודר שחומם בשמש. אלו הן "תולדות חמה". המחלוקת בין תנא קמא ורבי יוסי היא אם יש איסור מדרבנן לחמם בתולדות חמה. פיסקה זו שבמשנה ופירוש הגמרא שעליה פותחים שער לנושא הרחב של כלי החימום והבישול האסורים (לט א), כגון דוד שמש שהוא תולדת חמה. וכן יש לדון לגבי כל מקור חום שאיננו מבוסס על אש, כדוגמת מיקרוגל, או מכשירים שאינם מגיעים לטמפרטורת רתיחה, כדוגמת הפלטה החשמלית. בחלקה השלישי , עוסקת המשנה בהטמנה בחול ובאבק דרכים, והיא מתפרשת כתחום שלישי – הטמנה שאין בה בישול כלל, אלא רק גזירה דרבנן. האמוראים נחלקו בטעם הגזירה, אם היא מפני "שמא יטמין ברמץ" – גזירה משנית של בישול, או "מפני שמזיז עפר ממקומו", גזירה משנית של מלאכת בונה ואיסור טלטול דרבנן. מכאן פתח לדיונים רחבים על חימום משני בשבת והטמנה, כגון העברת מים לתרמוס או חימום בקבוק חלב לתינוק על ידי הנחתו בכלי שיש בו מים חמים. נושא זה מפותח בהרחבה בגמרא גם מסביב למשנת "המיחם שפינהו"(מ' ע"א). וגם שם, הוא אחד מסדרת נושאים שמסביב למיחם ומה שבתוכו.
קיום הלכה כשפת אם
לכל אחת מן השיטות יש יתרונות משלה. השיטה הנורמטיבית היא ברורה ומסודרת, אולם דומה שהיא מתאימה יותר לאולם המשפט ולשלחנו של הפוסק, המתאפיינים בחשיבה מופשטת, על פי כללים ועקרונות ויישומם המעשי. לא כך רגיל האדם הפשוט, שחי את חייו לפי המקובל בסביבתו, והתרגל מילדותו בשמירת המצוות ושבת בכלל זה, לפי הרגיל בבית ובקהילה. הוא יודע "מבית אבא" איך לערוך את הפלטה בערב שבת או כיצד להכין תה, מבלי להכיר את היסודות התאורטיים של דיני שהיה והטמנה או דיני כלי ראשון ושני וקלי הבישול, בהתאמה. גם לומד המשנה המסורתי היה זקוק להנחיות כיצד לטפל בביצה בשבת, והן מבחינתו שימושיות יותר מאשר עקרונות דיני בישול.
הצלחתו ותפוצתו הרבה של ספר "שמירת שבת כהלכתה" בדור האחרון נובעת בדיוק מסיבה זו, באשר הוא ספר שימושי שמתאר את אורח החיים, המאורעות והכלים השכיחים, ואינו מתמקד בעקרונות הכלליים והמופשטים.
בעצם הסידור הקזואיסטי מנחילה המשנה, והספרים שנוצרו בדפוס דומה לה, את הרעיון שמערכת המצוות היא אורח חיים. כמו שפת-אם: אדם יודע לדבר בה, בונה בה מלים ומשפטים, הרבה לפני שהוא יודע את כללי הדקדוק. ולעומתו, מי שמצטיין בידיעת הדקדוק, ואינו דובר את השפה מילדותו, יישמע לעולם זר ומגומגם. ספר הלכה תאורטי הוא ספר דקדוק, אבל המשנה מלמדת שהלכה היא בראש ובראשונה שפת החיים הטבעית שלנו, המבוססת על מסורת קיום ואורח חיים שהוטמע מילדות, בבית ובציבור.
