מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"
דילמא חזי פסידא בזביניה ומטריד
שבת ט ע"ב
ולא לבורסקי וכו' אמאי לא, דילמא חזי פסידא בזביניה ומטריד, ופירש"י שמא נתקלקל בתוכה העורות, ויצטער ויהיה טרוד בצערו ולא יתפלל, עכ"ל ע"ש. וכ"כ בר"ן. אולם יעוי' בר"ח שכ' דדילמא חזי בהן פסידא וצריך לתקונינהו ע"ש. וכ"כ הרמב"ם בפיה"מ וז"ל, והטעם במניעת הכנסת בית העבוד וכו' שמא יארע בהם שום פסידא וישלח ידו להניעם וימשך במלאכתו ותעבור שעת התפילה, עכ"ל ע"ש. וכ"כ הרמב"ם בפ"ו דתפילה ה"ה ע"ש וכן יעוי' בשפ"א דבי' כן ע"ש.
וי"ל נפק"מ בזה כשאין העורות "שלו" כ"א של חבירו ואיהו רק "אחראי" ע"ז ומקבל שכרו על טיפולו בהם, דלרש"י נר' דיהיה מותר דהא אפי' אם יגלה שנתקלקלו לא "יצטער" ע"ז דהא אינו הפסד שלו, ואפי' אם יצטער ע"ז מ"מ ודאי לא יבוא עי"ז "להתבטל מתפילה" מרוב צער. אולם לר"ח והרמב"ם אפשר דאסור גם בכה"ג, דמתוך שאחראי ע"ז וזה עיסקו ע"כ יש לחוש שימשך בתריה ויפסיד התפילה, ודו"ק. וכן י"ל נפק"מ כשנודע לו שנתקלקלו העורות ואף "מאמין" לשמועה זו, דלרש"י יהיה מותר כיון שאף בלי "שיעיין" בהם ה"ה בצער רב וא"כ ליכא חשש שע"י עיון זה יצטער כ"כ ויבטל התפילה דאף בלי עיון זה ה"ה מצטער וליכא נפק"מ אם יעיין בו לפני התפילה או לא. ואע"פ שאינו דומה שמיעה לראייה, מ"מ נר' דאינו כ"כ נפק"מ ביניהם שיבוא עי"ז להתבטל מתפילה. אולם לרמב"ם יהיה אסור, דאכתי איכא למיחש שימשך בתריה שירצה לתקן העורות כמה שביכלתו ולמנוע ההפסד כמה שאפשר ועי"ז יפסיד התפילה, ודו"ק.
אולם שמא מודה רש"י לרמב"ם דכשאין לחשש שיבטלו "מצער" מ"מ יש לחוש שמא "ימשך בתריה" רק עיקר החשש "שיצטער", ולכן אף כשאינו שלו וכן כששמע שנתקלקל ג"כ יהיה אסור אף לרש"י ודו"ק. וכן אפשר דאף לרש"י יהיה אסור משום "דלא פלוג רבנן" בתקניה. אולם אפשר דכל "תקנתם" הוי דוקא בבה"ב ולא בשלוחו דבה"ב, ולפי"ז לרש"י יהיה מותר לשליח לעיין ביה, ויל"ע בזה.
אולם יל"ע ברש"י מ"ט לא פי' כר"ח, דאטו חיישי' שיבטל אדם תפילה במזיד "מתוך צערו" ולזה הוצרכו חז"ל לחוש ולתקן תקנות, וצ"ע. אכן יעוי' בסנהדרין (עב.) דכ' דהבא במחתרת נידון על שם סופו ואפשר להורגו, ואמר רבא מ"ט משום דחזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו ומתוך שבהול על ממונו יבוא לאיסור רציחה יעו"ש, וא"כ אם חיישי' שאדם יבוא לעבור על איסור רציחה החמורה ובמזיד מתוך "בהילותו על ממונו" א"כ כ"ש שיש לחוש שיבוא עי"ז לבטל תפילה במזיד דהוי רק חיוב דרבנן ובשוא"ת בלבד. ואע"פ שאינו דומה כ"כ, דהתם במחתרת רוצה "להציל" ממונו מהגזלן ולכן "בהול" כ"כ עד כדי רציחה ומשא"כ הכא במה שמתבטל מלהתפלל מתוך "צערו" לית ביה "הצלה" לממונו כלל, מ"מ חזי' שאדם "דואג" כ"כ על ממונו שיכול עי"ז לבוא לאיסור חמור דרציחה וא"כ ה"נ יש לחוש שמתוך "צערו" ע"ז יכול לבוא לביטול תפילה, וזהו דפירש"י והר"ן דמתוך שיהיה טרוד בצער הפסד עורותיו לא יתפלל, ודו"ק.
וביותר יל"פ דהר"ן והרמב"ם אזלי לשיטתם בזה, דהנה יעוי' בחידושי הר"ן בסנהדרין שם דבי' לגמ' דמתוך שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו הרי הוא טורח להציל בכל דבר ואפי' בנפשו של גנב, וכיון שיודע הגנב שהבה"ב יעמוד להציל ממונו ואף יכול להורגו ממילא בא הגנב על דעת להרוג ונמצא שהגנב רודף לבה"ב וכו', עכ"ד יעו"ש. וכ"כ ברבינו יונה שם, וביד רמ"ה בבי' הגמ', [ויעו"ש ברמ"ה שבי' מ"ט אין הבה"ב "הרודף" אלא הגנב]. אולם לא כן ס"ל לרמב"ם בס"ה גניבה (פ"ט ה"ט), דבי' דהחזקה שאין אדם "מעמיד" עצמו וכו' היינו דא"א לאדם לראות שלוקחים לו ממונו ושותק אלא עומד כנגד הגנב ולא נותן לו ליקח ממונו, וכיון שהגנב יודע זאת על כן בא בדעת להורגו דרק עי"ז יוכל ליקח ממונו דבה"ב וכיון שהגנב בא ע"ד כן ה"ה "רודף" ולכן התורה התירה דמו ומותר להורגו, יעו"ש. והיינו דלא חשוד הבה"ב על "רציחה" כלל אלא רק "יעמוד" כנגדו למנוע מהגנב לגנוב, ודלא כדבי' הר"ן ודעימיה דהבה"ב חשוד על רציחה וכו', ודו"ק. וכן יעו"ש באבן האזל דדקדק ברמב"ם דלא ס"ל כהר"ן. וכן יעוי' בנימ"י ובמאירי בסנהדרין שם דס"ל כהרמב"ם.
וא"כ יל"פ דזהו יסוד פלוגתת הר"ן והרמב"ם הכא, דהר"ן דבי' דחיישי' שמתוך צערו על הפסידו יבוא לבטל תפילה במזיד [וכדפירש"י], אזיל לשיטתיה בסנהדרין דס"ל דמתוך "איבוד ממון" אפשר לבוא לידי רציחה במזיד וא"כ כ"ש שיש לחוש שיבוא עי"ז לביטול תפילה. אולם הרמב"ם דבי' דחיישי' רק לשמא ימשך במלאכתו ועי"ז ישכח להתפלל, ולא בי' דחיישי' שיבטלו במזיד, ג"כ אזיל לשיטתיה הנ"ל דס"ל דאף במקום "איבוד ממון" לא חשיד איניש לעבור על איסור במזיד, ואף הוי כ"ש דאם היכא שע"י שיעבור איסור דרציחה ינצל מהפסד ממונו שלא יקחנו הגנב ואעפ"כ לא נחשד ע"ז א"כ כ"ש הכא שלא יועיל הביטול תפילה למנוע ההפסד דודאי שלא נחשד לבטל תפילה בכה"ג, והבן בס"ד.
אולם בדעת רש"י א"א לפ' כן, דהכא בי' כהר"ן דחיישי' שיבטלו "במזיד", ומאידך בסנהדרין שם בי' כהרמב"ם דלא חשיד "להרוג" את הגנב כ"א "יעמוד" בפניו ותו לא, וכ"כ רש"י ביומא (פה:), ובברכות (נח.), וברפ"ק דפסחים (ב:), ובשמות (כב', א') יעו"ש. וצ"ל לדבריו, דדוקא לבטל מ"ע דתפילה דהוי רק מדרבנן הוא דחשיד איניש, אך לא כן באיסור רציחה שחמור טובא דלא נחשדו ישראל ע"ז, ועוי"ל דדוקא הכא דמבטלו בשוא"ת הוא דנחשדו ע"ז אך לעשות מעשה איסור בידים כרציחה וכיו"ב לא נחשדו, ודו"ק. ויעוי' מש"כ בס"ד בקונטרס דינא לנפשיה באורך, קחנו משום ותמצא נחת.
אמנם יל"ע ברש"י דפי' במשנה וז"ל, לא למרחץ וכו', וטעמא דכולהו משום שמא ימשך עד שיעבור זמן תפילה, עכ"ל ע"ש. ומשמע דזהו אף טעמו "דבורסקי", ומאידך פירש"י בגמ' דטעם אחר אית ביה ויל"ע. ושמא ס"ל דבבורסקי איכא "עוד טעם" ד"יהיה טרוד" וכו' בנוסף לטעם דשמא ימשך, ודו"ק.
