עניית אמן / הרב הלל בן שלמה

ברכות מז ע"א 
 

הגמרא (מז,א) אומרת בשבח העונה אמן: "כל המאריך באמן – מאריכין לו ימיו ושנותיו". לדברי רבי יוסי בסוף פרק שמיני (נג,ב) "גדול העונה אמן יותר מן המברך", ורבי נהוראי שם המסכים לדבריו, משווה את העונה אמן, לגבור המנצח את הקרב, אחרי שהחיילים הראשונים התחילו אותו. ומבאר בתוספות הרא"ש, שהעונה אמן, הוא גומר את המצוה. (אמנם, בטוש"ע או"ח סימן רא נקטו כדעה החולקת "חטוף ובריך", אך במאירי לנזיר סו,א כתב, שהדבר תלוי בכוונת הלב, ולרוב עדיף שיטה אזנו לשמוע את הברכה ולא יברך בעצמו, אלא אם כן יודע שיכוון בצורה טובה). מאחר שמצות הברכה לא נסתיימה עד עניית האמן, מובא בסוגיה הראשונה, שאין הבוצע רשאי לבצוע, עד שיכלה אמן מפי העונים. אמנם, רב חסדא שם מסייג זאת, שדי לו לחכות לרוב העונים ולא לכולם, משום שאלו המאריכים יותר מדי, אינם אלא טועים. דברים אלו אינם עומדים בסתירה לאמור בברייתא על המאריך באמן, שמאריכים לו ימיו ושנותיו, משום שהמדובר שם במי שמאריך באופן סביר, ולא במאריך יותר מדי. התוספות (שם ד"ה כל) מעירים, כי כאשר מאריכים יותר מדי, המילה אינה נשמעת עוד כתקנה, ומשמעותה נעקרת ממנה (וכן ברמב"ם הלכות ברכות א,יד כתב, שלא יענה אמן קצרה ולא ארוכה אלא בינונית). נראה, כי דברים אלו הם בדומה לאמור לעיל בפרק שני (יג,ב) לגבי המאריך בקריאת שמע ב'אחד', שמאריכים לו ימיו ושנותיו, אך אין לו להאריך 'טובא', ודי בכך שיכוון להמליכו למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים (וכאן השיעור המובא בשו"ע דלהלן הוא, כדי אמירת 'אל מלך נאמן').
 

מתי אין עונים 'אמן'?  

בגמרא נזכרים כמה סוגי 'אמן' שאין לאמר: א. אמן חטופה. ב. אמן קטופה. ג. אמן יתומה. ד. לעיל נזכר, שאין לענות אמן אחר ברכותיו, פרט לבונה ירושלים. ה. בסוגיה בסוף פרק שמיני מובא, שאין לענות אמן אחר תינוקות, אלא רק "בעידן מפטרייהו".

1. אמן חטופה: רש"י מבאר, שהכוונה היא כשקוראים את האלף "בחטף ולא בפתח". לכאורה, דברים אלו אינם מובנים, שהרי תחת האלף מופיע קמץ ולא פתח. במסורת הש"ס מעיר, שאכן כוונת רש"י לקמץ. כך גם אנו מוצאים בדברי רש"י לעיל (יג,ב ד"ה ובלבד שלא יחטוף בחי"ת) לגבי המילה 'אחד', שכתב "שלא יקראנה בחטף בלא פתח", וגם שם מופיע קמץ ולא פתח. אמנם, שם הגר"א הגיה ומחק את המילה "בלא", והיינו, "שלא יקראנה בחטף פתח", וייתכן שלהבנתו אף כאן צריך לגרוס כן. וכך מופיע ברבינו ירוחם (תאו"ח נתיב יג דף קג טור ג) "ולא יענה אמן חטופה – פי' כאילו האלף נקודה בחטף", וכן הוא בראשונים נוספים (אגור סימן קסה), ובשו"ע (או"ח קכד,ח). המשנה ברורה שם מבאר, שהכוונה היא כאילו היא כתובה בשווא (ואז אכן ניכר ההבדל בקריאת המילה). המאירי מבאר אחרת מרש"י, שאמן חטופה היא, כשחוטף ועונה לפני שהמברך גמר את ברכתו (וכן מביא באגור שם בשם הערוך).
2. אמן קטופה: רש"י מבאר, שאינו מבטא את האות נ' המופיעה בסוף המילה. באגור שם מביא שני פירושים נוספים: 1. שקורא את האמן כאילו היא שני מילים נפרדות. 2. שאינו מזכיר את הא', אלא רק את סוף המילה "מן".
3. אמן יתומה: לדברי רש"י ותוספות הכוונה היא, שאינו שומע את הברכה, אלא רק שעונים אמן. במשנה בפרק שמיני (נא,ב) נאמר, שעונים אמן אחר ישראל המברך ואין עונים אחר הכותי המברך, עד שישמע את כל הברכה; ומשמע מכאן, שאף כאשר אינו שומע את כל הברכה מישראל, בכל זאת עונים אמן. נראה לומר בדעתם, כי כל זמן ששמע קצת מהברכה, אין הדבר נחשב לאמן יתומה. רש"י ותוספות מקשים מהמובא בגמרא בסוכה (נא,ב), שבאלכסנדריא היו מתפללים רבים, והיו מניפים בסודרים על מנת שידעו שנסתיימה ברכה ויש לענות אמן; והם מתרצים, שמאחר שהם היו יודעים על איזו ברכה הם עונים, אין בכך משום אמן יתומה. וכך מופיע בירושלמי (פ"ח ה"ח): "איזו היא אמן יתומה? אמר רב הונא דין דיתיב למיברכה, והוא ענה ולא ידע למה הוא ענה".
4. אחר ברכותיו: הגמרא (מה,ב) מחלקת בין העונה אמן אחר ברכת בונה ירושלים שהדבר משובה, לבין העונה אחר שאר ברכותיו, שהדבר מגונה. רש"י במקום (ד"ה הא) מבאר, שאף בסוף ברכות קריאת שמע בין בשחרית ובין בערבית הדבר משובח, מאחר שזהו סוף ברכותיו, והמגונה הוא בלהשיב כן לאחר כל ברכה וברכה. לדבריו יש לומר, כי 'בונה ירושלים' אינה אלא דוגמא, וכן מביאים התוספות בשם רבינו חננאל והלכות גדולות, שהוא הדין לאחר ברכת ישתבח. גם הרמב"ם בהלכות ברכות (א,טז) נוקט שמברכים אחר סוף כל הברכות, אולם הוא מזכיר קריאת שמע של ערבית ואינו מזכיר שחרית. לדברי הכסף משנה לשונו נאמר בדקדוק, וטעם הדבר הוא, משום שיש רק ברכה אחת לאחר קריאת שמע בשחרית (ונראה שלדעת רש"י, יש לראות את הברכות הראשונות כמצטרפות לברכות אלו, ועל כן יש לענות אף אחרי הברכה בשחרית). מכל מקום, התוספות כותבים, כי המנהג הוא לענות אמן רק אחרי ברכת בונה ירושלים. לפי הבנה זו, דברי הגמרא נאמרו בדקדוק, והם אינם דוגמא בעלמא.
5. אחר קטנים: לדברי הגמרא (נג,ב), אין לענות אמן אחר תינוקות של בית רבן, הואיל והם אינם עשויים אלא להתלמד, פרט לאשר "בעידן מיפטרייהו". מבאר רש"י, שכאשר התינוקות אומרים את ההפטרה ומברכים בתורה ובנביא, אז עונים אחריהם אמן. ייתכן שלהבנתו, המקובל הוא שקטנים עולים למפטיר, ועל כן הגמרא נקטה לשון זו, אולם הוא הדין למקרה שהם יעלו לתורה.

ראשונים אחרים מבינים, כי כוונת הגמרא היא לחלק בין קטנים האומרים ברכה על מנת ללמוד, שאז אין לענות על ברכתם, לבין כאשר הם אוכלים ובאים להיפטר ידי חובתם, שאז עונים אמן על ברכתם (רא"ש בשם הראב"ד; כך משתמע מהרמב"ם ברכות א,יג וכפי שמפרשו הכסף משנה שם); ובשו"ע (רטו,ג) מביא להלכה לענות ביציאה ידי חובה ובברכה על ההפטרה. אמנם, השו"ע כותב בטעם שעונים על ברכה לצאת ידי חובה "כיוון דבני חינוך הם", ובמשנה ברורה כותב, כי משמע מכאן שקודם שהגיעו לחינוך אין עונים על ברכתם. יש שרצו לומר, שיש משום איסור בעניית אמן על ברכת קטן הבא לצאת ידי חובתו, כאשר הוא עוד לא הגיע לגיל חינוך; אך מסתבר לבאר, שהכוונה היא שאין חובה לענות על ברכתם (וכך מבאר בתוספות הרא"ש את השאלה המופיעה בגמרא "מהו לענות אמן אחר התינוקות – פירוש: אם צריך לענות אמן), אך בוודאי שאין בדבר איסור. כמו כן, כאשר התינוקות מברכים להוציא את עצמם ידי חובה, יש מקום לומר שלעניין זה הם בוודאי הגיעו לגיל חינוך (כמו בכל מצווה שצריך לחנך את הקטן לעשותה כשהוא יכול), ועל כן מן הראוי דווקא לענות על ברכתו; וכן כתב בשו"ת תורת חיים (גרי"ח זוננפלד) סימן לא.