סקר
מסכת תמורה
קשה מאוד
קשה
ממוצעת
קלה


 

גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתל"א, מדור "עלי הדף"
מסכת ברכות
דף מח ע"ב

 

אודות ברכת המזון אחרי אכילת המן במדבר

 

בשו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם (סי' פד) מביא הערה גדולה במאמר הגמרא שלמדנו (מח ע"ב) "אמר רב נחמן, משה תקן לישראל ברכת הזן - בשעה שירד להם מן" וכו', והלא לחובת ברכת המזון צריך שיאכל לחם העשוי מחמשת מיני דגן, וכדאיתא לעיל (לז:): "כל שאינו לא משבעת המינין ולא מין דגן כגון פת אורז ודוחן, רבן גמליאל אומר ברכה אחת מעין שלש, וחכמים אומרים ולא כלום". מפורש יוצא שאין חובת ברכת המזון בשלש ברכות על פת שאינו ממין דגן, והיאך תקן משה רבינו שיברכו ברכת הזן "בשעה שירד להם מן".

הערה זו מובאת בדבריו, בדונו אודות המנהג שהיה בזמנו אצל בני תימן, שלא אכלו פת חטה כי אם פת דוחן, וברכו ברכת המזון לאחריה - כמו בפת העשוי מחיטה, ועל כתב רבינו אברהם בן הרמב"ם: "וזה תמוה, לא כרבן גמליאל ולא כחכמים, כי כן לשון בריתא ברורה בגמרא: 'כל שאינו לא משבעת המינין ולא ממין דגן כגון פת אורז ופת דוחן, רבן גמליאל אומר ברכה אחת מעין שלש, וחכמים אומרים ולבסוף ולא כלום', וברור מן התלמוד שההלכה בפת דוחן בתחילה 'שהכל' ולבסוף 'בורא נפשות רבות'...".

ועל כך מביא בדבריו הערת הטוען מברכת הזן על אכילת מן, וזו לשונו: "ומה שהזכיר הטוען שברכת הזן משה ע"ה תקנה בשעה שירד המן, שהיה לחם שלהם אז, הרי יפה טען, ומורה זה על זכות מח ובינה מעולה (כלומר, קושיא זו מורה על בינה יתירה ומעולה), אלא שיש לומר בזה שתי תשובות, הראשונה, שאז כל ישראל היו נאספים במקום אחד, והמן היה לחם שלהם, ובני תימן אינם כל ישראל ולא רובם, ואין למדים אלא ממאכל רוב ישראל. והתשובה השניה והיא המדויקה, שאין אנו מברכים ברכת המזון, מפני שלפי הקבלה משה ע"ה תקן הזן בשעה שירד המן, אלא מפני שאנו מקיימים המצוה המפורשת בפסוק (דברים ח, י) 'ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך', והרמז בפסוק זה אינו אלא לתבואת ארץ ישראל, שהיא שני מיני חטים ושלשה מיני שעורים, כמו שבארו ז"ל (ברכות מד.)...".

בתשובתו הראשונה ישנו דבר חידוש, שאם אמנם היו כל ישראל נאספים במקום אחד, והיו מחליפים את לחמם במין שונה, היו חייבים לברך ברכת המזון מן התורה על אותו מין לחם, וכפי שאכן היה במן, כי בני ישראל היו במקום אחד, והמן היה לחמם העיקרי, ועל כן היו חייבים לברך ברכת המזון.

תשובתו השניה, והיא לו העיקרית, כי אכן ברכת המזון על המן לא היתה מעיקר חובת ברכת המזון שנאמרה בתורה, אלא קבלה היתה להם מפי משה רבינו ע"ה, כי אמנם מצד דין ברכת המזון לא היתה חובה עליהם לברך ברכת המזון, כי אינו מין דגן כלל [ראה עוד חי' הריטב"א (קידושין לז: ד"ה השתא) שלא היו יכולים לצאת ידי חובת מצה במן. וכן יש לציין למ"ש בשו"ת נודע ביהודה (או"ח מה"ק סי' לח) שלא היו חייבים בחלה במן שאינו מחמשת מיני דגן].

הערה זו העיר גם הגאון רבי יוסף ענגיל זצ"ל בספרו 'גליוני הש"ס' (כאן), וז"ל: "צריך עיון קשה, דמדוע היה חיוב ברכת המזון על המן, הרי לא היה לחם מה' המינים, רק בריה בפני עצמו, ואף שטעמו בו טעם לחם - אם רצו, מכל מקום על טעם לבד אין נראה שיהיה חיוב ברכת המזון. וצ"ל דס"ל לר' נחמן, בעל המאמר דכאן, כמאן דאמר ביומא (עה.) דכל המינין טעמו במן טעמן וממשן, ע"ש, ועל כן שפיר היה חיוב ברכת המזון כעל לחם ממש, כיון דהיה גם במן טעם וממש של לחם. ועיין 'מדרש תלפיות' (ענף יין) דמאן דאמר דנדב ואביהוא נתחייבו מיתה משום שתויי יין, היינו שהיו שותין מי הבאר, וכוונו ליין, דטעם כל המשקין שרצו טעמו במי באר, ע"ש, והרי דזה נחשב שתוי יין, אף שלא היה יין ממש (עי' כריתות יג:)... ועל כרחך דהיה נחשב יין ממש, ואם כן הוא הדין במן, מי שכיוון ללחם היה נחשב לחם ממש לחייב עליו ברכת המזון".

החזון איש (או"ח סי' כח סק"ד) העיר בזה הערה אחרת, כי הנה אודות המן מצינו בדברי רז"ל (יומא עה:): "תנו רבנן, 'לחם אבירים אכל איש' (תהלים עח, כה), לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו, דברי רבי עקיבא, וכשנאמרו דברים לפני רבי ישמעאל, א"ל צאו ואמרו לו לעקיבא, עקיבא טעית, וכי מלאכי השרת אוכלין לחם... אלא מה אני מקיים 'אבירים' - לחם שנבלע ברמ"ח איברים...". נמצא, שהמן היה משקה ומרוה את איבריהם ונבלע בהם בלי עיכול כלל, והריהו דומה לבשמים - שמיד אחרי הריח כלתה טובתו [ראה מג"א (סי' רטז סק"א) בשם הכלבו (סי' כד ד"ה והאוכל) שלא נתקן ברכה אחרונה בריח: "לפי שכשמפסיק הריח מחוטמו - עברה הנאתו, משא"כ באכילה"], ואם כן היאך ברכו עליו ברכת המזון, הלא עברה הנאתו תיכף אחרי האכילה.

ומתוך הערה זו חידש החזו"א, שאין צריך תנאי שלא יתעכל אלא בכדי שלא יהיה הפסק, ואילו כשמברכין תיכף ומיד אחרי האכילה ללא הפסק, לא איכפת לן אם נתעכל המזון, ושיעור עיכול לא נאמר אלא כשהפסיק ושהה, שאין השהיה בשיעור עיכול נחשבת כהפסק, ובמן היו צריכים לברך תיכף ומיד ללא הפסק [ויצוין, שבספר 'חדוותא דשמעתא' (להגר"י ברטלר) מובא, שהחזו"א בסוף ימיו חזר בו ממה שהסיק שבמן לא היה שייך שיעור עיכול, כי יתכן, שגם במן היה המושג של עיכול מה שאכלו, ומה שאמרו שהיה נבלע באיברים, היינו, שלא היה בו פסולת כלל, והגוף לא היה נדרש להפריד הפסולת מן האוכל, אכן חלק האוכל נתעכל כמו שאר מיני מזון].

לפי תשובתו השניה של הר' אברהם בן הרמב"ם, שאכן באכילת מן לא היתה ברכת המזון מעיקר החיוב, יש לתרץ הערת החזו"א מדין שיעור עיכול, כי בלאו הכי אין כאן חובת ברכת המזון גמורה, ויתכן שלא היה בזה גם כללי שיעור עיכול שנאמרו בחובה העיקרית של ברכת המזון.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר