סקר
לקראת סיום מסכת עירובין






 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

ארץ חטה ושעורה – שבעת המינים

 

"בשלמא למאן דאמר בשברכותיהן שוות מחלוקת, שפיר, אלא למאן דאמר בשאין ברכותיהן שוות פליגי. במאי פליגי? א"ר ירמיה: להקדים, דאמר רב יוסף ואיתימא רבי יצחק: כל המוקדם בפסוק זה, מוקדם לברכה, שנאמר: ארץ חטה ושעורה, וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש" (ברכות, מא ע"א).

פירוש: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] כי בשברכותיהן שוות מחלוקת שפיר [יפה], אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי בשאין ברכותיהן שוות מחלוקת, אם כן במאי פליגי [במה הם חולקים], והרי בכל אופן יש לברך שתי ברכות! אמר ר' ירמיה: מחלוקת זו היא לענין איזו מהן להקדים. וכעין מה שאמר רב יוסף ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יצחק: כל המוקדם בפסוק זה המדבר בשבח ארץ ישראל וייאמר להלן, מוקדם לברכה, שנאמר: "ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש" (דברים ח, ח), שכיון שהקדימו הכתוב ודאי הדבר מוכיח על חשיבותו היתירה, ולכך יש להקדימו בברכה (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).


נושא מרכזי לעיון: מה ייחודם של שבעת המינים?


"שבעת המינים" הם שבעה מינים שמנתה התורה (דברים, ח ח') כשבחה של ארץ ישראל: "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש". הדבש על פי המפרשים הוא דבש תמרים ואם כן כל המינים הם צמחים. בין שבעת המינים נכללות שלוש קבוצות שסדרן הפנימי קובע את חשיבות הגידול. חטה ושעורה הם מיני דגן כאשר חטה חשובה משעורה (על כך ראו במאמר "אקרא חייא וקמחא דשערי"). גפן תאנה ורימון הם פירות שביניהם הגפן החשובה ביותר. זית שמן ודבש הם תוצרתם של הזית והתמר וביניהם השמן חשובה מדבש התמרים. דירוג זה מתורגם להלכות קדימה בברכות: "... במאי פליגי? א"ר ירמיה: להקדים, דאמר רב יוסף ואיתימא רבי יצחק: כל המוקדם בפסוק זה, מוקדם לברכה, שנאמר: ארץ חטה ושעורה, וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש".

שאלה שעסקו בה רבים היא מה ייחודם של שבעת המינים בהשוואה למינים אחרים שהיו מצויים בארץ בתקופת המקרא. הכוונה היא הן לגידולים חד-שנתיים (ירקות, דגניים וקטניות) והן לגידולים מבין עצי הפרי. לשאלה זו ניתנו תשובות רבות, מהן קשורות למעמדם של שבעת המינים כגידול חקלאי ומהן למה שהם מסמלים.
 

מעמדם של "שבעת המינים" כגידול חקלאי

נדמה לי שתנאי הכרחי לניסיון למצוא מכנה משותף לכל שבעת המינים הוא סקירת המינים שהיו בארץ בתקופה שבה נבחרו מביניהם שבעת המינים. על רקע המינים שלא נבחרו נוכל להבין טוב יותר מה היה ייחודם של "שבעת הנבחרים". סקירה זו חייבת להביא בחשבון את העובדה שחלק ניכר מהמינים המוכרים לנו היום חדר ארצה רק בתקופות מאוחרות או שעדיין לא שימש כגידול חקלאי משמעותי. העובדה שחפירות ארכיאולוגיות חושפות שרידי פירות באתרים מהעת העתיקה עדיין לא מהווה הוכחה לעיבוד חקלאי משום שיתכן והם נאספו כצמחי בר או שהיו בשלבי ביות ראשוניים. סקירה חלקית של המינים שהיו בארץ בתקופת המקרא מצביעה על כך ששבעת המינים מייצגים גידולים בסיסיים, שהיו בשימוש נרחב, ומושרשים היטב בתרבות החקלאית של ארץ ישראל וסביבתה כבר אלפי שנים. להלן אציג כמה דוגמאות למינים שלא נכללו בין המינים שהשתבחה בהם הארץ ובעזרתן נוכל להגדיר טוב יותר את המכנה המשותף לשבעת המינים. יש לשים לב לכך שמדובר במספר דוגמאות קטן בלבד אך אולי די בהן כדי להדגים את העקרונות. 
 

אלת הבוטנה ושקד

אפתח בשני מינים שלכאורה היה מקום למנותם בין המינים שהשתבחה בהם הארץ והכוונה ל"בטנים" (פיסטוק = אלת הבוטנה) ושקדים שהרי הם היו "מזמרת הארץ" (1). "ויאמר אלהם ישראל אביהם אם כן אפוא זאת עשו: קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים" (בראשית, מג י"א). העובדה שהם לא נמנו מצביעה על האפשרות שהתורה הבחינה בין מינים שהיו בשימוש יום יומי והיוו בסיס לתזונת האדם בעת העתיקה לבין מיני מותרות. הדעת נותנת שהפיסטוק והשקד היו מיני מותרות משום שהמנחה כללה רק כמויות קטנות של מוצרים אלו ("מעט צרי ומעט דבש"). בנוסף לכך אין זה סביר שמארץ ישראל הנתונה ברעב ישלחו למצרים השבעה מצרכים בסיסיים. על מעמדם של מוצרים אלו נוכל ללמוד גם מתוך כך שהם היו במטען שהובילה אורחת הישמעאלים מגלעד למצרים: "... וגמליהם נשאים נכאת וצרי ולט וכו'" (בראשית, לז כ"ה). הסבר זה עולה בקנה אחד עם תרגום יונתן שבחר לפרש שהבוטנים והשקדים אינם הפירות עצמם אלא שמן המופק מהם: "... והבו במניכון ואחיתו לגברא דורונא: קליל שרף קטף וקליל דבש, שעוה, ולטום, משח דבוטנין ומשח דלוזין".

צרי הוא, על פי המפרשים, שמן אפרסמון ואילו דבש הוא דבש דבורים, ולא דבש תמרים, שהרי מצרים היתה משופעת בעצי תמר וקשה להניח שדבש תמרים הובא אליה מגלעד. זיהוי הנכאת נתון למחלוקת. המדרש מפרש שנכאת הוא שעוה ואילו על פי חוקרים בעת החדשה הכוונה לשרף שהופק מצמחי הקדד. הלט הוא שרף השיח "לוטם השרף" ("הורד והכופר והלטום והקטף"). מתוך ההקשר נוכל להסיק שגם הפירות במנחה שהובאה ליוסף היו יוקרתיים במיוחד ולא היו בהישג ידו של האדם הפשוט ולכן לא ניתן להתייחס אליהם כמין שהשתבחה בו הארץ.

ניתן לעגן את הסבר זה בדברי הרמב"ן (דברים, ח ח' ד"ה אשר אבניה ברזל): "כי במקום אשר תחשוב ששם אבנים תמצא ברזל, כי מעפרה יוקח. ובישרם כי בארץ ישראל מחצב נחשת וברזל, שהם צורך גדול ליושבי הארץ ולא תחסר כל בה. אבל מוצא הכסף והזהב איננו חסרון בארץ". כתב הרב שוורץ:

"כלל גדול לימדנו הרמב"ן בשבחי הארץ. המעלה אינה במותרות ובשפע, אלא בהסתפקות במועט ובצורך הגדול. בארץ יש כל מה שצריך. לא פחות מדי ולא יותר מדי, וזו ברכה הראויה לאדם מישראל, החושש "פן אשבע וכחשתי ופן איורש וגנבתי" (משלי, ל ט'). ראוי לשבח את הארץ, לא רק על מה שיש בה, אלא, לא פחות מכך, על מה שאין בה. נחושת וברזל הם כלי העבודה וכלי הבישול, אך הכסף והזהב הם מותרות ולכן מיותרים. הרמב"ן מדייק זאת מן הפסוק המדבר בלשון המעטה: "לא תחסר כל בה, לא במסכנות תאכל בה לחם". הפסוק לא מתאר שפע, אלא יש בו ביטויים ששוללים מחסור וצמצום".
 

החרוב

החרוב ששרידיו, מתקופות מקבילות, נמצאו בארץ כנראה לא שימש כגידול חקלאי מסודר ועצי בר שהיו פזורים בשטח נוצלו באופן מזדמן. ייתכן גם שמעמדו הנחות של הפרי לא הצדיק את הכנסתו לגידול חקלאי. כנראה שרק בתקופות מאוחרות יותר, לאחר שפותחו זנים משובחים והוכנסה לשימוש טכנולוגית ההרכבה ("ואת החרוב שאינו מורכב, ואת בתולת השקמה"), התחילו לנצלו באופן חקלאי. גם בשלב מאוחר זה החרוב נחשב כפרי נחות ומכאן ההלכה: "ובשני בצורת אפילו קב חרובין לא יאצור, מפני שמכניס מארה בשערים" (בבא בתרא, צ ע"ב). הכוונה היא לכך שקיים איסור לאגור אפילו פרי נחות כחרוב. באופן דומה ניתן להבין מדוע אכילת חרובין נחשבת לדוגמה קיצונית להסתפקות במועט. "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו נזונין בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת".
 

ירקות

במקרא נמנו ירקות בשמותם רק בפסוק בודד המתאר את תלונות בני ישראל במדבר: "זכרנו את הדגה ... את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים" (במדבר, יא ה'). לדעת י. פליקס העובדה שירקות ארץ ישראל לא הוזכרו בשמותיהם מעידה, כנראה, על כך שגידול ירקות לא היה נפוץ בארץ בתקופה המקראית וכנראה הסתפקו בלקיטת צמחי בר למאכל. לא מפתיע, אם כן, שהירקות נחשבו למאכל עניים כפי שמשתמע מהפסוק במשלי: "טוב ארחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו" (משלי, טו י"ז). ברור אם כן מדוע אין מקום לכלול מין ממיני הירקות בשבעת המינים. 
 

שבעת המינים כמוצרים בעלי חיי מדף ארוכים

ההצעה הבאה איננה סותרת את ההצעה הקודמת אלא באה להשלים אותה משום שהיא מסבירה מדוע שבעת המינים חיוניים יותר מאחרים. עיון ברשימת שבעת המינים מגלה שכולם מוצרי מזון הניתנים לאגירה לאורך זמן. ליכולת שימור המזון היתה חשיבות רבה בעולם העתיק משום שאספקת המזון היתה תלויה במידה רבה ביבול העצמי של הסביבה הקרובה. אגירת מזון היתה תנאי הכרחי לחלוף על פני עונות בהן לא היה יבול בשדה או במטע. ייתכן מאד שעיקר המאמץ החקלאי הוקדש לכיוונם של גידולים הניתנים לאגירה לאורך זמן ולא לגידולים שיש לצרוך אותם בפרק זמן קצר. מסיבה זו לא היה מקום לכלול בין שבעת המינים את הירקות שנאכלו בעודם טריים. תוצרי הגפן, הזית והתמר נשמרו לאורך זמן בכלי קיבול מסוגים שונים. החטה והשעורה אוחסנו בפיטסים והתאנים נשמרו לאחר יבוש כדבלים והענבים כצימוקים או כריבה הנקראת "דיבס". בעזרת בישול ואידוי ניתן להפיק מהם את ה"דיבס" הנשמר זמן ממושך יותר אף מריבה. זמן רב תהיתי כיצד ניתן לשלב את הרימון בהגדרה זו עד שמצאתי שגם לגרגירי רימון יבשים היו חיי מדף ארוכים. ז. עמר כותב שבניגוד למקובל הרי שהרימון היה מרכיב חשוב של האדם בארץ ישראל כאחד מהפירות היבשים (נוסף לצימוקים והגרוגרות). גרגירי הרימון שנקראו בספרות חז"ל בשם "פרד" הופרדו מהפרי ויובשו בטכניקה מיוחדת (2). למעשה גם ללא תהליך זה ניתן לשמור רימונים שלמים לאורך זמן של עד כשנה מבלי שטעמם יפגם.
 

מוצא שבעת המינים

שבעת המינים הפכו לסמל של ארץ ישראל משום שלפחות ששה מביניהם הם צאצאים לצמחי הבר של הארץ. החטה, השעורה, הגפן, התאנה, הזית והתמר גדלו בארץ כצמחי בר וידוע כי מיני התרבות של אותם עצים פותחו מהם. לעובדה זו יש חשיבות החורגת מהסמליות משום שהכלאות חוזרות בין מיני התרבות למיני הבר הביאו להתפתחות זנים עמידים יותר למחלות תוך שמירה על יבולים גבוהים ומשובחים. יוצא מן הכלל הוא הרימון שמוצאו היה כנראה מצפון מזרח לארץ ישראל ("פרדס רימונים"). מאידך גיסא הרימון נמצא בארץ כבר מתקופת הברונזה הקדומה ("תקופת האבות") תקופה קרובה למדי למועד המשוער של הביות כך שעדיין הוא היה קרוב לטיפוס הבר.  

ארץ ההשגחה

"והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה מים. ארץ אשר ד' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה ( דברים יא יא-יב)". הפסוקים מתארים את הקשר המתמיד בין הקב"ה לשפע דבר המחייב קשר קבוע של האדם עם אלוקיו. רעיון זה נמצא גם בבחירת שבעת המינים משום שהם מייצגים את כל אזורי הגידול בארץ כאשר כל גידול זקוק לתנאי סביבה שונים. רעיון דומה מתבסס על מכנה משותף שונה ומציע שכל שבעת המינים נמצאים, בעונה שבין פסח לשבועות, בתקופה קריטית להצלחת היבול. הזית, הגפן, הרימון והתמר פורחים בעונה זו. התאנה חונטת את פגיה, ואז מתמלאים גם גרעיני השעורה והחיטה. 

בבבא בתרא (קמז ע"א) אנו מוצאים: "רוח צפונית יפה לחטים בשעה שהביאו שליש וקשה לזיתים בשעה שיניצו. ורוח דרומית קשה לחטים בשעה שהביאו שליש ויפה לזיתים בשעה שיניצו". התלות איננה רק בגשם אלא גם במשטר הרוחות והטמפרטורות (ראו במאמר "רוח צפונית יפה לחטין"). מחסור במים עלול לפגוע ביבול אך גם עודף מים. עודף השקייה פוגע במתיקות הענבים, וגורם להתבקעות פרי הרימון ופגות התאנה. גשם בעונת הקציר עלול לגרום לריקבון גרגירי החיטה והשעורה. בארץ ישראל עונה זו רבת תהפוכות בגלל מזג אוויר לא יציב ולכן מינים אלו מדגישים את תלות האדם בקב"ה. 
 

שבעת המינים כמבטאים את אחדות ישראל

דוד מזרחי מקהילת אלון שבות הציע לראות בשבעת המינים ביטוי לאחדות ישראל. כל המינים מבטאים קשר בין היחיד לכלל. תוצרתם של ששה מבין שבעת המינים מתקבלת רק על ידי צרוף של פרטים רבים ליחידה אחת. אין אפשרות לאפות לחם מגרגיר חטה אחד או לדרוך ענב בודד ולקבל יין. יש לעצור זיתים רבים על מנת לקבל שמן וכך גם בהכנת דבש תמרים. הדרך שבה נשמרו התאנים לאורך זמן היתה על ידי דריסתן לעגולי דבלה. יוצא מן הכלל הוא הרימון אלא שגם הוא בנוי מגרגירים רבים המרכיבים את הפרי השלם. לאמיתו של דבר ניתן לחזור לתאנה ולפרש גם אותה באופן דומה משום שפגת התאנה היא למעשה פרי מורכב מיחידות רבות (על כך ראה במאמר "התאנה חנטה פגיה").
 

        
גפן - בפסיפס בית הכנסת של מעון - נירים  מהמאה ה – 5-6 לספירה   רימון - בפסיפס בית הכנסת של מעון - נירים  מהמאה ה– 5-6 לספירה

 

 


(1) רש"י (בראשית, מג י"א): "מזמרת הארץ - מתורגם מדמשבח בארעא שהכל מזמרים עליו כשהוא בא לעולם".
(2) ז' עמר, גידולי ארץ ישראל בימי הביניים, נוה צוף תש"ע, עמ' 171. כך משתמע מהתוספתא (שביעית, ליברמן, פ"ו הל' כ"ט): "תאנים של שביעית אין עושין אותן גרוגרות אבל עושין אותן דבילה רבי יהודה אומר ממעיך ומנגיב ביד מפרדין רמונים לעשותן פרד וסוחטין ענבים לעשותן צמוקין וכו'". בהקשר זה ניתן להוסיף כראיה את המשנה במעשרות (פ"א מ"ו): "הפרד והצמוקין והחרובין משיעמיד ערימה וכו'". בדומה לצימוקים גם גרגירי הרימון מתחייבים במעשרות רק לאחר צבירתם בערמה לאחר הייבוש. 
 

 

רשימת מקורות:

הרב צ. שוורץ, ארץ שבעת המינים, אמונת עיתך – עלון 6. אלול - תשרי תשנ"ה/ו למאמר לחץ כאן.  
י. פליקס, עולם הצומח המקראי (עמ' 140-141).
נ. הראובני, "טבע ונוף במורשת ישראל".

 

 

א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.



כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר