הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הסבר המושג: "ופליגא ד... "
ברכות מא ע"א-ע"ב
משנה. ... היו לפניו מינין הרבה,
רבי יהודה אומר: אם יש ביניהן מין שבעה - עליו הוא מברך; וחכמים אומרים: מברך על איזה מהן שירצה.
היו לפניו מינין הרבה וכו'.
אמר עולא: מחלוקת בשברכותיהן שוות, דרבי יהודה סבר: מין שבעה עדיף, ורבנן סברי: מין חביב עדיף. אבל בשאין ברכותיהן שוות - דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה.
מיתיבי: היו לפניו צנון וזית - מברך על הצנון ופוטר את הזית! –
הכא במאי עסקינן - כשהצנון עקר.
אי הכי, אימא סיפא; רבי יהודה אומר: מברך על הזית, שהזית ממין שבעה; לית ליה לרבי יהודה הא דתנן: כל שהוא עיקר ועמו טפלה - מברך על העיקר ופוטר את הטפלה? וכי תימא הכי נמי דלית ליה, והתניא: רבי יהודה אומר: אם מחמת צנון בא הזית - מברך על הצנון ופוטר את הזית! –
לעולם בצנון עיקר עסקינן,
וכי פליגי רבי יהודה ורבנן - במילתא אחריתי פליגי, וחסורי מחסרא והכי קתני:
היו לפניו צנון וזית - מברך על הצנון ופוטר את הזית. במה דברים אמורים - כשהצנון עיקר, אבל אין הצנון עיקר - דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה;
ושני מינין בעלמא שברכותיהן שוות - מברך על איזה מהן שירצה. רבי יהודה אומר: מברך על הזית, שהזית ממין שבעה.
1.
לפי עולא המחלוקת במשנה היא כשברכותיהם שוות, אבל כשהברכות לא שוות מברך על כל מין – אבל לא מבואר איזה צריך להקדים.
2.
רמב"ם הלכות ברכות פרק ח הלכה יג:
היו לפניו מינין הרבה אם היו ברכותיהן שוות מברך על אחת מהם ופוטר את השאר, ואם אין ברכותיהם שוות מברך על כל אחת מהן ברכה הראויה לו, ואי זה מהם שירצה להקדים מקדים,
ואם אינו רוצה בזה יותר מזה אם יש ביניהם ר אחד משבעת המינים עליו הוא מברך תחלה, וכל הקודם בפסוק קודם בברכה,
והשבעה הן האמורים בפסוק זה ארץ חטה ושעורה ש וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש, ודבש זה הוא דבש תמרים, והתמרים קודמין לענבים, שהתמרים שני לארץ והענבים שלישי לארץ.
מפשט דברי הרמב"ם משמע שאם הוא פוסק כעולא, הרי כשברכותיהם שוות הוא פוסק כחכמים – כי משמע מדבריו שמקדים מה שרוצה.
3.
כסף משנה הלכות ברכות פרק ח הלכה יג:
[יג] היו לפניו מינין הרבה אם היו ברכותיהן שוות וכו'. בפרק כיצד מברכין (שם דף מ':) תנן היו לפניו מינין הרבה רבי יהודה אומר אם יש ביניהן ממין שבעה מברך עליו וחכמים אומרים מברך על אי זה מהם שירצה ובגמרא (דף מ"א) אמר עולא מחלוקת כשברכותיהן שוות פירוש כגון אתרוג וזית דרבי יהודה סבר מין שבעה עדיף ורבנן סברי מין חביב עדיף אבל כשאין ברכותיהן שוות פירוש כגון צנון וזית דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה.
ונראה שרבינו מפרש דלא אפליגו רבי יהודה וחכמים אלא כשאחד מהמינין חביב לו יותר מחבירו דרבנן סברי חביב עדיף ורבי יהודה סבר מין שבעה עדיף אבל אם אין אחד מהמינין חביב לו יותר מחבירו לדברי הכל מקדים מין שבעה
והוא סובר דהא דאמר עולא אבל אין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה לא בא להשמיענו דין הקדמה כלל אלא שאין האחד פוטר את חבירו וכמו שפירש הרא"ש לדעת בה"ג ופוסק רבינו הלכה כחכמים, והשתא מה שכתב היו לפניו מינין הרבה אם היו ברכותיהן שוות מברך על אחד מהן ופוטר את השאר ואם אין ברכותיהן שוות מברך על כל אחד מהן ברכה הראויה לו לא לענין הקדמה קאמר אלא לומר דבברכותיהן שוות יברך על אחד ויפטור את חבירו ולא ירבה בברכות שלא לצורך וכשאין ברכותיהן שוות אין אחד פוטר את חבירו וכדעולא:
ומה שכתב ואי זה מהם שירצה להקדים מקדים היינו לומר שאם היה מין אחד חביב לו מחבירו בין שברכותיהן שוות בין שאינן שוות בין שיש ביניהן ממין ז' בין שאינן ביניהן מקדים החביב כרבנן דאמרי חביב עדיף. ומה שכתב ואם אינו רוצה בזה יותר מבזה אם יש ביניהן ממין שבעת המינין עליו הוא מברך תחלה אתי ככ"ע דבין ברכותיהן שוות בין שאינן שוות כיון שאין מין אחד מהן חביב יותר מחבירו אם יש ביניהם ממין שבעה מודו רבנן שהוא קודם.
וממה שכתב איזה שירצה להקדים מקדים במקום מקדים את החביב תחלה נראה שאינו מפרש כפירוש ה"ר יונה והרא"ש דחביב היינו אותו שחביב עליו ברוב הפעמים אלא סובר דחביב היינו אותו שהוא חפץ בו עתה יותר וזהו שכתב אי זה שירצה להקדים כלומר אותו המין שהוא רוצה בו עכשיו יותר מחבירו ולכן הוא רוצה להקדימו דסתמא דמילתא מינא דחביב עליה דאיניש מקדים ליה הילכך כיון שהוא חביב עכשיו עליו יותר מקדים אותו:
כתב הרמ"ך וכל הקודם בפסוק קודם לברכה תימה למה פסק כרבי יהודה דיחיד הוא וההיא דכל המוקדם בפסוק קודם לברכה בשניהם חביבים מפרשים לה רבותי עכ"ל, ובמה שכתבתי נסתלקה תמיהתו:
4.
בהמשך הגמרא:
פליגי בה רבי אמי ורבי יצחק נפחא; חד אמר מחלוקת בשברכותיהן שוות, דרבי יהודה סבר: מין שבעה עדיף, ורבנן סברי: מין חביב עדיף, אבל בשאין ברכותיהן שוות - דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה;
וחד אמר: אף בשאין ברכותיהן שוות נמי מחלוקת.
בשלמא למאן דאמר בשברכותיהן שוות מחלוקת - שפיר,
אלא למאן דאמר בשאין ברכותיהן שוות פליגי - במאי פליגי? -
אמר רבי ירמיה: להקדים.
דאמר רב יוסף ואיתימא רבי יצחק: כל המוקדם בפסוק זה מוקדם לברכה, שנאמר: +דברים ח'+ ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש.
ופליגא דרבי חנן, דאמר רבי חנן: כל הפסוק כולו לשיעורין נאמר. חטה - דתנן: הנכנס לבית המנוגע וכליו על כתפיו וסנדליו וטבעותיו בידיו - הוא והן טמאין מיד; היה לבוש כליו, וסנדליו ברגליו, וטבעותיו באצבעותיו - הוא טמא מיד, והן טהורין עד שישהא בכדי אכילת פרס, פת חטין ולא פת שעורין, מיסב ואוכלן בלפתן. שעורה - דתנן: עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא, ואינו מטמא באהל. גפן - כדי רביעית יין לנזיר. תאנה - כגרוגרת להוצאת שבת. רמון - כדתנן: כל כלי בעלי בתים
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מא עמוד ב
שיעורין כרמונים. ארץ זית שמן - אמר רבי יוסי ברבי חנינא: ארץ שכל שיעוריה כזיתים. כל שיעוריה סלקא דעתך? והא איכא הנך דאמרן! אלא: ארץ שרוב שיעוריה כזיתים. דבש - ככותבת הגסה ביום הכפורים. ואידך? הני שיעורין בהדיא מי כתיבי? אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא.
הרב קאפח בספרו "כתבים", ב, עמוד 561, מסביר בהתאם לשיטתו, שהרמב"ם פוסק תמיד בש"ס כאותו חכם שמוזכר אחרי הביטוי "ופליגא ד...", ולכן בסוגייתנו הוא מסביר הסבר ייחודי [שלא מוזכר בפרשנים]: כיוון שאחרי הביטוי "ופליגא ד..., מוזכר רבי חנן, הרי שההלכה היא כמותו, והחידוש בזה הוא, שכל ההסברים לעיל בסוגיה הם לא לפי רבי חנן, ולכן אינם מחייבים [ובלשונו של הרב קאפח: יצאה כל השמועה מהלכה"], ולכן הסבר הרמב"ם במשנה הוא פשוט, שרבי יהודה וחכמים חולקים בין בברכותיהן שוות [לעניין על מה לברך כדי לפטור האחרים], ובין בברכותיהן אינן שוות [לעניין הקדמה]. וההלכה ברמב"ם היא שתמיד מברך על מה שירצה.
5.
ובהמשך הגמרא:
איתמר: הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה; אמר רב הונא: טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם. וכן אמר רב נחמן: טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם; ורב ששת אמר: טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם, שאין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכסנין בלבד.
ופליגא דרבי חייא, דאמר רבי חייא: פת פוטרת כל מיני מאכל, ויין פוטר כל מיני משקים.
אמר רב פפא, הלכתא: דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה - אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה - טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם; לאחר סעודה - טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם.
6.
רמב"ם הלכות ברכות פרק ד הלכה יא:
ט דברים הבאים בתוך הסעודה והן מחמת הסעודה אינן צריכין ברכה לפניהם ולא לאחריהם אלא ברכת המוציא שבתחלה וברכת המזון שבסוף פוטרת הכל שהכל טפלה לסעודה, ודברים י שאינן מחמת הסעודה שבאו בתוך הסעודה טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם, ודברים הבאים לאחר הסעודה בין מחמת הסעודה בין שלא מחמת הסעודה טעונין כ ברכה לפניהן ולאחריהם.
בפשטות, הרמב"ם פוסק כרב פפא. הגמרא מנסחת "ופליגא דרבי חייא", כלומר דברי רב נחמן ורב הונא חלוקים על רבי חייא. ואמנם רב פפא פוסק הלכה באופן שונה משלושתם.
6.1
לגבי הביטוי "ופליגא ד..." ידועה שיטת הרב קאפח [כלעיל בסעיף 4] שהרמב"ם תמיד פוסק כאותו חכם שמוזכר אחרי המונח "ופליגא ד...", ולפי זה הרמב"ם היה צריך לפסוק כאן כרבי חייא!
6.1.1
אלא - אומר הרב קאפח - "כתבים", ב, עמוד 563, שמכיוון שרב פפא אמר "והלכתא" לכן הרמב"ם פסק כרב פפא.
6.2
ונראה לחדד את הדברים: אם נסביר שאת הביטוי "ופליגא ד..." כתב "עורך הגמרא" כדי להבליט את הכרעתו להלכה כאותו אמורא שמובא אחרי הביטוי, הרי קשה מסוגייתנו. הרי "עורך הגמרא" [נניח – רב אשי] הכריע כרבי חייא ומודע לא פסק כרב פפא [שהרי רב אשי היה תלמידו] באומרו "הלכתא", ומדוע הרמב"ם פוסק כרב פפא?
6.3
אם ה"הלכתא" לא היה נקבע על ידי רב פפא אלא היה נאמר באופן סתמי, הרי שיתכן היה לומר שזוהי פסיקה מאוחרת של הסבוראים [הדגשנו זאת הרבה פעמים לגבי הביטוי "והלכתא"], אבל מכיוון שרב אשי הכיר את פסיקת רב פפא מדוע הוא שיבץ את הביטוי "ופליגא ד..."? [הרב קאפח עצמו לא דן בזה]
6.4
ואולי יש לומר כך: ראה בפרשנים ["מתיבתא", הערה ל] שהדין שהיין פוטר את כל המשקים – דינו של רבי חייא – כן נשאר למסקנה ובפסיקת הרמב"ם, ואולי לזה רומז הביטוי "ופליגא ד..." !
6.5
ואולי אפשר לומר גם: הרי מדובר בסוגייתנו ב"רבי חייא" שמעמדו הוא כשל תנא [ראה "מתיבתא", הערה כז על דברי תנא שנאמרים כמימרא] ולפי זה אולי כוונת הביטוי "ופליגא ד..." לומר, שהלכה באמת כרבי חייא בין שיטות התנאים, ורק האמוראים שינו והרחיבו את הדין!
