פנטסיה על מסכת שבת / הרב דוב ברקוביץ

שבת ב ע"א

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

מלאכת ההוצאה ניצבת, לא במקרה, במרכזה של מסכת שבת כולה. השבת, הלחם והתורה הם שלושה דברים שהוציא יחידו של עולם מרשותו אל רשותם של ברואיו הרבים

בפרק ראשון (דף י) למדנו על השבת כמתנה שהיתה גנוזה לפני הבורא ונמסרה לישראל. כבר במקרא מתייחדת השבת מבין המצוות בכך שהיא מיוחסת לנכסים הפרטיים של הבורא עצמו - "את שבתותי תשמורו". גם בלשונם של יחזקאל ושל הלויים בבית מקדש השני אנו מוצאים תופעה דומה, למשל, "ואת שבת קדשך הודעת להם" (נחמיה ט, 14). לכבוד האירוע המשמח של סיום המסכת ברצוני להציע כמה מחשבות אודות מלאכת ההוצאה מרשות לרשות, ברוח הרואה את הקב"ה כמוציא את השבת מרשות לרשות. מחשבות אלה הן עבורי בגדר "הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונפת צופים".

כל בר בי רב מודע למרכזיותה המפתיעה אך המובהקת של מלאכת "המוציא מרשות לרשות" על כל סעיפיה ותולדותיה. מלאכה זו, המסיימת את רשימת ט"ל המלאכות בפרק שביעי, תופסת פרקי משנה שלמים ודפי תלמוד רבים מאוד. ולא זו בלבד, אלא שמלאכה 'גרועה' זו, היא גם הפותחת את המסכת בדיון רחב ב"יציאות השבת שתים שהן ארבע", אף שעל פניו אין קשר בין הלכות אלו לשאר סוגיות הפרק, ואין זיקה בין דיון זה לבין היגיון העריכה של פתיחת המסכת, הבנויה לפי סדר כרונולוגי המתחיל מערב שבת. זאת ועוד: הפרק המגדיר את מהותה של שבת מן התורה, הוא פרק 'כלל גדול', מניח בשתי המשניות שבפתיחתו יסודות "גדולים" ומקיפים לכל מערך מצוות השבת. והנה המשנה השלישית בפרק, הפותחת במילים "ועוד כלל אחד אמרו", מעוררת ציפייה לעוד יסוד מקיף שכזה. והנה, ה"עוד כלל" אינו מתייחס אלא למלאכת הוצאה: "כל הכשר להצניע ומצניעין כמוהו, והוציאו בשבת - חייב חטאת עליו". נקודה אחרונה זו אינה מלמדת רק על חשיבות מלאכת הוצאה, אלא מעוררת שאלות נוספות, שהרי גם בין העקרונות של מלאכת ההוצאה, לא ברור מדוע כלל ה"מצניע" ראוי להיות הראשון שבהם.
 

שתיים שהן ארבע בריבוע

אפשר, שההסבר למקומה המיוחד של מלאכה זו קשור לכך שגדולי תנאים ואמוראים דיברו עליה גם כמרמזת לפעולת "הוצאה" של הבורא. במדור זה ניסיתי להראות לא פעם ששפת המשנה טומנת רבדים של משמעות החורגים מרובד ההלכה למעשה. ברוח זו כבר הערתי שישנם רבדים לא מפורשים שכאלו במשנה הראשונה של המסכת, ושהעמדת המקרה ש"בעל הבית בפנים" ו"העני בחוץ" אינו רק תיאור של מצב מעשי אפשרי לשם בירור של הלכות שבת אלא רומז לפעולת "הזן את הכול" בה הקב"ה מקיים את הבריאה, במקביל לנמצא בשלושת הפרקים הראשונים של מסכת פאה בהם ה"בעל הבית" האמיתי הינו בורא העולם, ו"העני" הנו בעל השדה. נדגיש שהמשנה הבליטה את פעולת "בעל הבית" בשימוש בביטוי "יציאות". עובדה זו התמיהה את הגמרא ומפרשיה. מה ההבדל מבחינת הגדרת המלאכה בפעולת האדם בין "הוצאה" מרשות היחיד לרשות הרבים לבין "הכנסה" מרשות הרבים לרשות היחיד?! ועוד, בשימוש במלה "העברה" היינו מכילים את שני המצבים הכלולים במלאכה?! אני מציע שדווקא במישור המרומז, כלומר במישור של פעולת הבורא, יש להבין את פשר ההדגשה הזאת.

ציינתי גם שלדעתי פתיחת המשנה, "יציאות השבת שתיים שהן ארבע" מרמזת למבנה של שם הוי' - י', ה', ו', ה'- המורכב מארבע אותיות במבנה של שני אברים י'-ה' ו ו'-ה'. אותיות המילים שפותחות את המשנה "יציאת השבת" הן אכן, י'-ה', ובמשנה נמצאות שתי מילים אחרות המתחילות באותיות ו', ה' - דווקא המילים "ובעל הבית". ברצוני, לכבוד הסיום, להרחיב ולהעמיק את הדברים האלו.

המשנה הראשונה במסכת שבועות מונה ארבע תחומים בתורה המאופיינים במבנה המיוחד של "שתיים שהן ארבע" - השבועות, ידיעות הטומאה, יציאות השבת ומראות נגעים. המתבונן ברשימה זו מגלה כמה תכונות מרתקות. ראשית, לרשימה זו עצמה מבנה של "שתיים שהן ארבע" – מחד, שבועות ויציאת השבת, היוצרים זוג גם מבחינה לשונית, וגם מבחינה זו שהשבועה והשבת הן מצוות המשקפות בתוך העולם את מציאות הבורא, האחד בנפשו ובדיבורו של אדם והשני במעשיו; ומאידך, ידיעת הטומאה ומראות נגעים, זוג העוסק באותו תחום ממש. ראוי לציין שהזוג הראשון עוסק בדרכים לקרב את האדם והבורא, והזוג השני מציין מציאות הפוכה, בה מורחק האדם ממקום שכינתו של הבורא, האחד מהמקדש עצמו, והשני, ממחנה ישראל. העובדה שעורך המשנה ניסח את קבוצת "שתיים שהן ארבע" דווקא במסכת שבועות, ולא בשבת או בנגעים, מלמד על הקשר בין השבועה, אמירת שם הוי-ה כמכונן מציאות, לבין עצם המבנה של "שתיים שהן ארבע".
 

יחידו של עולם

מה הקשר בין "יציאות השבת" לבין גילוי שם הוי'?

שורה שלמה של שמועות תנאים ואמוראים כינו את הבורא כ"יחיד בעולמו" ואף כ"יחידו של עולם". אמנם במשנה כינוי זה מופיע רק ברמז, כאשר אומר רבי ישמעאל בנו של רבי יוסי במסכת אבות "אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד". יש ששמועות אלו העמידו את האדם מתוך מגמה של שיקוף "היחידאות", או לחילופין מתוך הנגדה חריפה. מספר מדרשים בויקרא רבה (ד) מתארים את נפשו של אדם "כיחידה" בדומה ל"יחיד העולם". "הנפש הזאת יחידה בגוף, והקב"ה שהוא יחיד בעולמו, שנאמר שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". בעקבות הדמיה זו הלך ספר הזוהר והמסורת הקבלית שכינה את הדרגה הגבוהה בנפש האדם בכינוי, "יחידה", והתייחס ל"יחידה של עולם" בתור ספירת מלכות, כלומר ה"יחידה" שבתוך העולם - השכינה, האדם וכנסת ישראל. לעומת מגמה זו ישנם מדרשים המעמידים את "יחידו של עולם" ככינוי ייחודי השייך רק לבורא עולם. מדרש המבליט באופן חריף את הבדלי תפיסה אלו נמצא בשיר השירים רבה א – "דרש רבי פפיס, 'הן האדם היה כאחד ממנו' (בראשית ג), כיחידו של עולם. אמר לו רבי עקיבא דייך פפיס!!, אמר לו, ומה אתה מקיים יהיה האחד ממנו?! אמר לו, כמלאכי השרת. וחכמים אומרים, לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא מלמד שנתן לפניו הקב"ה שתי דרכים, דרך החיים ודרך המוות, וברר לו דרך המוות והניח לו דרך החיים".

נדמה, שבתשתית דימוי זה של הקב"ה נמצאת התובנה שהעולם כולו הינו "רשות היחיד" במובן חדש ונשגב - "רשותו של היחיד". בריאת העולם היא הוצאה מ"רשות היחיד" ל"רשות של רבים". תובנה זו קיימת במפורש בדיון המובא בבראשית רבה יא בין טורנוסרופוס לבין רבי עקיבא. המדרש מתעד פולמוס המוכר לנו ממקורות שונים בו נציגי התרבות הרומאית מתקיפים דמויות מפתח בחז"ל אודות השבת המשקפת, לדעתם, תרבות של עבדים ועצלנים. אחת הטענות של טורנוסרופוס היא: "אם כדבריך שהקב"ה מכבד את השבת אל ישב בה רוחות, ואל יוריד בה גשמים, אל יצמיח בה עשב!?" רבי עקיבא מבין את הטענה לא כמתייחסת ל'מלאכה' שבהורגת הגשמים, אלא לבחינת ההוצאה, כפי שעולה מתשובתו: "אמשול לך משל - לשנים שהיו דרין בחצר אחת, אם אין זה נותן עירוב וזה נותן עירוב, שמא מותרין לטלטל בחצר?! אבל אם היה אחד דר בחצר, הרי הוא מותר בכל החצר כולה! אף כאן הקב"ה לפי שאין רשות אחרת עמו וכל העולם כולו שלו, מותר בכל העולם כולו". לדעתו של רבי עקיבא, שהוא רב רבותיו של עורך המשנה רבי יהודה הנשיא, ומי שמייחסים לו את אחד הניסוחים המסודרים הראשונים של המשנה, העולם כולו הינו "רשות היחיד" מעצם היותו רשותו של יחידו של עולם.
 

שבת, לחם ומתן תורה

ומה באמת 'מוציא' הקב"ה מרשותו, מ"בפנים", אל ה"חוץ" שם נמצאים ברואיו? שני דברים - הלחם והתורה, כשני כלי המקדש, השולחן והמנורה, המסמנים את שני גילויי השפע הא-לוהי היוצא "מבפנים", מבית קדש הקדשים, אל "החוץ", שם עומדים ה"עניים". "הוצאת" הלחם, כלומר מזון העולם, מתוארת במשל שבמשנה הראשונה של המסכת. ואילו "הוצאת" התורה מרשות היחיד אל העולם, הלא היא מתן תורה, המשלימה את בריאת העולם, נרמזת בכמה אופנים במסכת: ראשית, במסכת שבת עשרים וארבעה פרקים, כמספר ספרי המקרא לפי חז"ל (בבא בתרא דף יד:); וחשוב יותר, לדעת כל התנאים ניתנה התורה בשבת. לדעת ריש לקיש ה"ה" היתירה בפסוק "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי" מלמדת שקיומם של מעשה בראשית מותנה בקבלת התורה שהיתה בשבת, בשישי לחודש (שבת פח). זאת ועוד, הסוגיה המרכזית על אודות מתן תורה השתרבבה דווקא לפרק "אמר רבי עקיבא", פרק בו סדר המשניות המפתיע, כפי שלמדנו, מחבר בין בריאת העולם ותיקון הדעת באדם במתן תורה ובשבת.

זיקה זו בין שבת למתן תורה משתקפת בלשון שחז"ל קבעו לברכת קידוש היום בשחרית של שבת. מנהג ישראל לפתוח את הקידוש בביתם בליל שבת במילים המקשרות בין שני פסוקים שביניהם קיים על פניו הפסק משמעותי, "ויהי ערב ויהי בקר יום השישי. ויכלו השמים והארץ וכל צבאם", זאת ליצור בחיבור של ראשי התיבות במילים המחברות את הפסוקים את אותיות "שם הוי-ה" – "יום השישי ויכלו השמים". "יציאות השבת שתיים שהן ארבע" מעמידות במרכז מצוות השבת את חובת ההכרה בהוצאות הבורא מבפנים, מרשותו היחיד, אל העולם, את המזון ואת הדעת, בחינת גילוי "לשכן שמו שם", כמו במקדש.