מוציא או המוציא / הרב הלל בן שלמה
ברכות לח ע"א - ע"ב
בניגוד ללשון המופיעה במשנה בברכה על הלחם "המוציא", בברייתא מופיעה דעת רבי נחמיה, שיש לברך "מוציא", בלי ה' הידיעה. לדברי הגמרא, מחלוקת זו תלויה בביאור לשון "המוציא", אם היא מתייחסת לעבר או להווה. רבי נחמיה סובר שלשון זו מתייחסת להווה, ועל כן יש לברך בלשון שללא ספק מתייחסת לעבר, ואילו חכמים סוברים, שלשון זו מתייחסת אף לעבר, ועל כן ניתן להשתמש בלשון זו.
לכאורה, מאחר שאף לדעת חכמים לשון "מוציא" מתייחסת לעבר, מדוע ההלכה נפסקת לברך "המוציא", ולא "מוציא", שהיא לשון המוסכמת לכל השיטות? ואכן, יש שכתבו, כי אדם יכול לברך כן, באיזה אופן שירצה (המכריע סימן סא). בגמרא מסופר על בר רב זביד שבירך 'מוציא', על מנת שלא להיכנס למחלוקת, ורבי זירא העיר על כך שההלכה היא כחכמים. יש מקום להבין מכאן, שלחכמים יש עניין דווקא בלשון 'המוציא'. התוספות (ד"ה והלכתא) כותבים בשם הירושלמי, שיש לחשוש בשתי מילים סמוכות שהאות האחרונה של מילה אחת שווה לאות הראשונה של המילה שלאחריה, שאחת האותיות תיבלע, ועל כן אנו מעדיפים לא לומר "מלך העולם מוציא", שלא תיבלע האות מ'. ואמנם, בהמשך הברכה אומרים "לחם מן הארץ", וגם כאן היה מקום לחשוש שתיבלע אות מ', אלא שלשון זו היא לשון מיוחדת, המופיעה בפסוק, ועל השאירו את הברכה כן. לשון הפסוק "מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם, להוציא לחם מן הארץ". התוספות כותבים, כי בפסוק זה יש עשר מילים, וכנגדן על האדם לבצוע את הלחם בשתי ידיו, בעשר אצבעות. בכל אופן, אם אדם ברך 'מוציא' ולא 'המוציא', יצא ידי חובה בדיעבד (משנה ברורה קסז,טז).
