שהחיינו בהקרבת מנחות / הרב הלל בן שלמה
ברכות לז ע"ב
מובא בברייתא בגמרא על העומד להקריב מנחות בירושלים, שמברך ברכת שהחיינו. רש"י מבאר, שהמדובר באדם מישראל המביא מנחה, במקרה שלא הביא מנחות ימים רבים. נראה מדבריו, שיש לברך שהחיינו על כל מצוה שאדם לא קיים למשך תקופה ארוכה. באופן אחר כותב רש"י במנחות (עה,ב ד"ה היה), שהמדובר בכהן אשר לא הקריב מנחה מימיו, או שמביא מנחה חדשה כמנחת העומר. גם לפי דברים אלו, ברכה זו תלויה בחידוש אחרי הפסקה של זמן רב.
התוספות (ד"ה היה) דוחים את האפשרות הראשונה, שהמדובר בישראל המביא את מנחתו לכהן להקריב, משום שלשון הברייתא "היה עומד ומקריב", משתמעת כעוסקת דווקא בכהן, וברור שזו הכוונה גם בהמשך "נטלן לאכלן", שהמדובר באכילת הכהן (שהרי ישראל אינם אוכלים מהמנחות, ואף רש"י עצמו מפרש בזה שהמדובר בכהן). לדברי התוספות, המדובר בכהן המקריב בהגיע זמן משמרתו, פעם בחצי שנה, ומאחר שיש להם זמן קבוע לעבודתם, הרי הם מברכים. ובתוספות הרא"ש כותב, כי כל כהן המקריב זבח או מנחה מברך שהחיינו.
לדברי הרמ"א בהלכות שחיטה (יו"ד כח,ב), השוחט בפעם הראשונה מברך שהחיינו על מצות כיסוי הדם. הש"ך במקום תמה עליו, שהרי מצות כיסוי הדם אינה תלויה בזמן. המגן אברהם (כב,א) כותב לתרץ, כי אין הדבר תלוי בזמן קבוע, אלא דווקא בהיות המצוה נדירה, ועל כן נוהגים לברך שהחיינו גם בברית מילה ובפדיון הבן (אבל בציצית ותפילין אינו מברך על המצוה אלא על הכלי החדש). גם בהקרבת המנחות, לא נקבע זמן קבוע להקרבתם של המנחות, ובכל זאת מברכים עליהם שהחיינו.
