נחש כרוך על עקבו / הרב הלל בן שלמה
ברכות לג ע"א
נאמר במשנה, כי אפילו אם נחש כרוך על עקבו של המתפלל, אין לו להפסיק את תפילתו. הגמרא אומרת, כי דווקא בנחש אין להפסיק, אבל בעקרב יפסיק; ומבאר רש"י (ד"ה אבל), שהעקרב מסוכן יותר מהנחש. לדברי התוספות (ד"ה אבל) על פי הירושלמי, כאשר הנחש "מרתיע כנגדו", וברור שהוא מתכוון להזיקו, אף בנחש עליו להפסיק.
הרמב"ם בהלכות תפילה (ו,ט) אינו מחלק בין נחש לעקרב, אלא כותב, שאם הוא נמצא במקום שדרך הנחשים והעקרבים להמית, פוסק, ואם לא אינו פוסק. לדברי הרמב"ם, אין להפסיק אלא מפני סכנת נפשות בלבד, ומשמע שאם החשש הוא לנזק שאינו של נפשות, אין לו להפסיק. אבל השו"ע (או"ח קד,ג) מחלק בין נחש לעקרב, שבנחש לא יפסיק אלא אם כן הוא רואה שהוא מועד להזיק, ובעקרב יפסיק. הרמ"א מוסיף על דברי השו"ע, שאף בנחש, הוא יכול ללכת באמצע תפילתו למקום אחר כדי שהנחש ירד, ואין הדבר נחשב להפסק. ומבאר המשנה ברורה, שההפסק האמור כאן, הוא דווקא בדיבור. אמנם, בבה"ל הביא שהגר"א מבאר בדעת השו"ע שאף ההליכה נחשבת להפסק (וכך גם נראה מלשון הרמב"ם "פוסק ובורח"), וכתב שבמקום צורך גדול יש לסמוך על המקילים.
לדברי הגמרא, אדם הנופל לחפירת נחשים ועקרבים בוודאי מת, שכן מחמת הדוחק שבנפילתו, בוודאי הנחשים והעקרבים הזיקוהו. עוד מובא בגמרא, שאם ראה שור כנגדו, פוסק, וכן כותב השו"ע (שם קד,ד). הרמב"ם אינו מזכיר דין זה, ונראה שלהבנתו דברי הגמרא אינם אלא דוגמאות לדברים מסוכנים, אבל אין הכרח לקבלם, והכל תלוי במציאות ובהתרשמותו של המתפלל אם אכן יש בזה סכנה או לא.
