סקר
לקראת סיום מסכת עירובין






 

פתיתים ושלמים / הרב הלל בן שלמה

ברכות לט ע"ב


בסוגייתנו מופיעה מחלוקת אמוראים במקרה שהביאו לפניו "פתיתין ושלמין", על מה צריך לברך קודם: לדברי רב הונא, מברך על הפתיתים ופוטר את השלמים; ואילו רבי יוחנן סובר, כי שלמה מצוה מן המובחר, ועל כן עדיף לברך על השלמים, ולפטור בכך את הפתיתים.

ניתן להבין מדברים אלו, שלדעת רב הונא אין כל עדיפות לפת שלמה על פני פת פרוסה, ועל כן דבריו "מברך על הפתיתין" משמעם, שהרשות בידו לברך אפילו על הפתיתים ואין חובה לברך על השלמים. אמנם, מהמשך הגמרא בה נאמר כי ירא שמים יוצא ידי שניהם, ומניח פרוסה בתוך השלמה (ולגרסת רש"י: "תחת השלמה") ובוצע, משמע כי לדעת רב הונא ישנה עדיפות לברך על הפתיתים על פני השלמים, ולכאורה הסברה שבדבר אינה מובנת.

רש"י בביאור דברי רב הונא (ד"ה פתיתין) כותב, כי אם הפתיתים גדולים מהשלמים, לדעת רב הונא צריך לברך על הפתיתים. לפי דברים אלו יש לומר, כי היציאה ידי חובת המחלוקת הנזכרת בהמשך הגמרא, היא דווקא כשהפרוסה גדולה מן השלמה. אולם אם השלמה גדולה מן הפרוסה, אף לדעת רב הונא עליו לבצוע דווקא מהשלמה; ואם אין אחת הגדולה מחברתה, אין כל עדיפות לשיטתו על איזו פת לבצוע, וממילא גם אם יבצע מהשלמה בלבד, יצא ידי חובת שתי הדעות.

בביאור דברי הגמרא בהמשך, רש"י כותב "מניח פרוסה תחת השלמה – ונמצאו שתיהן בידו, ובוצע או משתיהן או מן השלמה". על פי המבואר נראה להבין בדעתו, כי שתי האפשרויות המוזכרות בדבריו, הן בשתי המציאויות השונות (המוזכרות בדבריו לעיל): כאשר הפרוסה גדולה מהשלמה, בוצע משתיהן, וכאשר הפרוסה אינה יותר גדולה, יבצע מהשלמה.     

אבל התוספות (ד"ה מברך) אינם מקבלים את סברת רש"י, שרב הונא ורבי יוחנן חלוקים בשאלת העדפת השלם או הגדול. רבינו תם המובא בדבריהם מפרש, כי רב הונא סובר, כי אף כשהפתיתים גדולים מהשלמים, הרשות בידו לברך על איזה מהם שירצה. לפירושו יש לומר, כי דברי רב הונא "מברך על הפתיתין" משמעם, שהרשות בידו לברך עליהם, אבל בוודאי אם ירצה לברך על השלמים הוא יוצא ידי חובתו. לפי דברים אלו, המברך על פת שלמה בוודאי יוצא ידי חובת שתי הדעות; ועל כן יש לפרש את דברי הגמרא הנ"ל "וירא שמים יוצא ידי שניהן", באופן אחר.

לדעת התוספות, יש לחלק בין לשון "פתיתים" המוזכרים בדברי רב הונא, לבין לשון "פרוסה", המוזכרת על ידי היציאה יד"ח של הירא שמים. לשון זו גם מוזכרת בגמרא לגבי פרוסה של חטים ושלמה של שעורים, שבזה אף רבי יוחנן מודה, שמברך על הפרוסה של החטים ופוטר את השלמה של השעורים. התוספות (ד"ה מניח) כותבים לבאר לפי ר"ת, כי הכוונה ביציאה ידי חובה של הירא שמים, לפרוסה של חטים ושלמה של שעורים. לפי דברים אלו, "יוצא ידי שניהם" אינו מתייחס למחלוקת רב הונא ורבי יוחנן הנזכרת, אלא למחלוקת התנאים הנזכרת שם, בין רבי יהודה לחכמים בעניין הפרשת תרומה, שרבי יהודה מעדיף להפריש מהיפה אף כשאין כהן במקום (ובדוגמה שלפנינו זו הפרוסה של חטים), ואילו חכמים סוברים, שכשאין כהן במקום, עליו להפריש מהמתקיים (והיינו, מהשלמה של שעורים). לשיטת רש"י, לשון "פרוסה" הנזכר, הוא מכיוון שמדובר בלחם שנחלק לפתיתים רבים, וכל אחד מפתיתים אלו נקרא "פרוסה".

אפשרות אחרת בביאור דעת רב הונא כותב הרשב"א בשם הראב"ד, כי יש להעדיף את הפתיתים על פני השלמים בכל עניין, משום שהנאתם קרובה יותר. ראייה לדבריו, מהמובא בגמרא בסמוך לגבי פסח, שהכל מודים שמניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע; ומסתבר שהמדובר כששתי המצות נעשות מאותו המין, ולא ממינים שונים. אמנם, ייתכן להשיב לראיה זו, שבפסח יש לנו לימוד מיוחד "לחם עוני", שצריך לבצוע אף מהפרוסה, ועל כן יש לעשות זאת אף כשהמינים שווים, משא"כ בשאר ימות השנה.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר