נברך או ברכו / הרב יעקב לויפר

פורסם במוסף 'קולמוס', משפחה

ברכות מט ע"ב

בפרק שלשה שאכלו (מט:) שנינו "כיצד מזמנין? בשלשה - אומר 'נברך', בשלשה והוא - אומר 'ברכו'. בעשרה - אומר 'נברך אלקינו', בעשרה והוא - אומר 'ברכו', וכו'. העקרון ברור: רק שלושה יכולים לומר 'נברך', לפיכך אם יש ארבעה, יכול המזמן לומר להם 'ברכו', כי הם כשלעצמם יכולים לומר 'נברך'. רק עשרה יכולים לומר 'נברך אלוקינו', לפיכך כשיש אחד עשרה, יכול המזמן לומר להם 'ברכו'. אבל אם המזמן עצמו משלים לשלושה או עשרה אין הוא יכול לומר להם 'ברכו'.

נראה מהמשנה שהלשון 'ברכו' עדיפה (יעויין בתוספות הטעם לזה), אבל הגמרא מביאה את מימרת שמואל "לעולם אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל", ויאמר 'נברך' אפילו בארבעה או בעשרה.

דברי שמואל סותרים לכאורה את המשנה, ואכן הגמרא מקשה זאת ומפרשת שכוונת המשנה שמארבעה ואילך אפשר גם לומר 'ברכו', אבל באמת עדיף 'נברך'. פירוש זה נראה קצת דחוק במשנה, כי הלשון "בשלשה והוא אומר ברכו" משמע דווקא. אם 'נברך' עדיף, היה צריך לומר: "בשלשה והוא – אם אמר ברכו יצא", או סגנון כעין זה. אלא שלגמרא יש הוכחה מהמשנה הבאה, המתירה לשישה אנשים להחלק לשתי קבוצות של שלושה. אם נאמר ש'ברכו' עדיף, נמצא שהפסדנו את האפשרות לומר 'ברכו', ובהכרח ש'ברכו' אינו עדיף מ'נברך'.

לאחר מכן מביאה הגמרא סיוע לשמואל: "תניא נמי הכי בין שאמר ברכו בין שאמר נברך אין תופסין אותו על כך, והנקדנין תופסין אותו על כך". הגמרא כנראה מפרשת את הברייתא ש'נברך' עדיף, אלא שאם אמר ברכו אין תופסין אותו על כך זולת הנקדנין, וכך מפרש רש"י: "תופסין אותו על שהוציא עצמו מן הכלל".

אמנם מן הירושלמי מוכח שהוא מפרש את המשנה כפשוטה! הירושלמי מספר על סעודה שהשתתפו בה ארבעה אמוראים וביניהם רבי זעירא ורבי יעקב בר אחא ורבי חייא בר אבא. רבי יעקב זימן ואמר 'נברך', שאלו רבי חייא מדוע לא אמר 'ברכו' ככתוב במשנה. אמר לו רבי יעקב "ולא כן תני אין מדקדקין בדבר בין שאמר נברך בין שאמר ברכו אין תופסין אותו על כך והנוקדנין תופסין אותו על כך"? כלומר: אף שאמרתי 'נברך' ולא 'ברכו', אין לתפוס אותי על כך, אלא אם אתה נוקדן. והירושלמי מספר שחרה לו לרבי זעירא על שר' יעקב מכנה את ר' חייא 'נוקדנא'.

הרי לנו שלדעת הירושלמי 'ברכו' עדיף, כפשוטה של המשנה. ואף את הברייתא הוא מפרש אחרת מהבבלי. בעוד שלפי הבבלי צריך לומר שהנקדנין מקפידים על 'נברך', הרי שהירושלמי סובר להיפך: הנקדנין מקפידים לומר 'ברכו'.

ואכן בהמשך מביא הירושלמי – כחולקת – את מימרת שמואל שאומר "איני מוציא את עצמי מן הכלל", ומשמע שבאמת מימרת שמואל אינה כהמשנה אלא כדעת הברייתא שאין להקפיד על כך, ומכיון שיש את הענין של "איני מוציא עצמי מן הכלל", עדיף לומר 'נברך'.

יש לנו אפוא מקרה מעניין של מחלוקת התלמודים בפירושה של המשנה: הבבלי מעדיף לדחוק את פירוש המשנה כדי להעמידה אליבא דהלכתא (דעת שמואל), וכן כדי ליישבה עם המשנה הבאה האומרת ששישה יכולים להחלק לשנים. ואילו הירושלמי מפרש את המשנה כפשוטה, ואינו חושש לקושיא מהמשנה הבאה, שכן אפשר שעדיפות זו של 'ברכו' על 'נברך' אינה עד כדי כך שאסור יהיה לשישה אוכלים להחלק לשנים, סוף סוף בכל מקרה יצאו ידי חובת זימון.