הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור המושגים: "מכאן אמר.."; "סברא"

ברכות לה ע"א

 גמרא. מנא הני מילי? דתנו רבנן: +ויקרא י"ט+ קדש הלולים לה' - מלמד שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם, מכאן אמר רבי עקיבא: אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך
...
אלא, סברא הוא: אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה. 

1.
מסקנת הגמרא היא שחיוב הברכה על האוכל הוא מ"סברא". מחלוקת ראשונים האם ה"סברא" מתאימה רק לברכה שלפני האוכל או גם לברכה שאחרי האוכל ["מתיבתא", הערה נא].

2.
בתחילת הסוגיה הגמרא שואלת "מנא הני מילי". בפשטות, השאלה היא על כל פרטי-דיני המשנה, מה המקור לחיוב ברכה לפני האוכל [במשנה לא מוזכרות הברכות שאחרי האוכל]. בדרך כלל שהגמרא שואלת מהו המקור לדין יחידי היא מנסחת את השאלה: "מנלן". כמו כן יש לציין שבדרך כלל שני הביטויים הנ"ל [גם "מנא הני מילי" וגם "מנלן"] כוונתם למצוא מקור מפסוקים באופן שהתוצאה תהיה שהדין או הדינים הם "מדאורייתא".

3.
למסקנת הסוגיה נחלקו הפרשנים האם התוצאה של הלימוד מסברא באמת שדיני הברכות שלפני האוכל הם מדאורייתא או מדרבנן ["מתיבתא", שם"]. ויש אומרים, שלגבי דיני ממונות אין מחלוקת, שכשלומדים דין מסברא הרי שתוקפו הוא מ"דאורייתא".

4.
ולפי כל הנ"ל נראה לומר: רבי עקיבא – בברייתא - ידע את מסקנת הגמרא, שהמקור לברכה הוא מסברא ועל פי זה הוא הסביר את הפסוק "קדש הלולים..." וזו המשמעות של הביטוי "מכאן אמר...". כלומר, הדין "אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיברך" לא נלמד מהפסוק [גם לא בהוה אמינא של הגמרא], אלא משמעותו היא, שזהו המקור והסיבה שעל פיו מפרשים את הפסוק, כדי שהפסוק ישמש כ"אסמכתא" לדין הידוע כבר.

5.
הערה: תמיד כשדנים בסוגיה של "דאורייתא" ו"דרבנן" יש להבדיל בין "מקור" לבין "תוקף". סוגייתנו מהווה דוגמא יפה לזה. לפי הסוברים שלמסקנת הסוגיה החיוב לברכה ראשונה הוא מדאורייתא [לא נפסק כך], הרי שרואים שהסברא שנאמרה על ידי חכמים [ואולי על ידי רבי עקיבא] גורמת שלברכה הראשונה יהיה תוקף "מדאורייתא" [בגלל שסברא – דאורייתא]