סקר
איזה דפוס אני מעדיף?
טלמן
וגשל
עוז והדר
מסורת הש"ס


 

בשבת לא צריך מפתח / הרב דוב ברקוביץ

עירובין לד ע"א - לח ע"א

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

  

מסתבר שבשבת יש גם קדושת מקום, בדמות ביתו של אדם ממנו אל לו לצאת. המקום הזה ניתן להרחבה, יכולת שכולה מונחת, לפי חכמים, בתודעה הנקבעת בכניסת השבת. המציאות חשובה פחות

בלשון חז"ל הידועה, אדם "קונה שביתה" בערב שבת עם חשכה על ידי הנחת סעודה אלפיים אמה מסוף תחום העיר בו הוא שכן – דבר המאפשר לו בשבת לצאת מהעיר עוד אלפיים אמה מעבר למקום הנחת הסעודה באותו כיוון. כאן נחשף ששבת איננה רק מציאות של קדושה בזמן, אלא גם קדושה במקום. עולם החולין הוא עולם של "בלכתך בדרך", המתמקד בחיפוש אחר פרנסה ובעיסוק במלאכה, וזה מתבטל ומתחלף בשבת לטובת התמקדות בכל הכרוך ב"שבתך בביתך". כשם שבשבת נצטוו ישראל לא לצאת מן המחנה אל המדבר לחפש את המן, כך במשך הדורות נצטוו ישראל להכיר בברכה האלוקית שבבריאה על ידי כך שלא יצא אדם מ"מקומו" בשבת למרחב העיסוק האנושי-הכלכלי שמחוץ לתחום המגורים. אלא שתקנת עירוב תחומין קובעת שלאדם הזכות והסמכות לעצב את מקום קיומו בו יקיים את השביתה ממלאכתו, על ידי הרחבת השטח עם הנחת העירוב בשעת כניסת השבת.

כל זה טוב ויפה, אך לכאורה אינו קשור ליסוד העירובין שפגשנו עד כה – עירובי חצרות ושיתופי מבואות. שם היסוד היה ה"יחד", הופעת ה"אחדות" שביסוד החיים המודגשת ביותר בשבת – בין איש לאישה, במשפחה סביב שולחן שבת, בקהילה בתפילה ובהקשבה, יחד, לקריאת התורה, ובלימוד תורה בציבור. היחד הזה הוא שבא לידי ביטוי מובהק בשבת גם בדרך שחז"ל הגדירו מחדש את רשויות היחיד והרבים בהכשר מחיצות ובתקנות העירובים. רשויות היחיד הנפרדות מתאחדות בשיתוף שכנים, בחצר או במבוא, הקובעים "כאיש אחד בלב אחד" סעודה משותפת - מה שמשקף, לפחות באופן סמלי, את מהות השבת בניגוד לששת ימי המעשה.

באיזה אופן משתבצת תקנת עירובי התחומין במגמה הכללית של ה"עירובין"? החיבור המפתיע בפרקנו בין הלכות עירובי תחומין לבין פן מיוחד של סמכות חכמים לעצב את קדושת המועדים הוא המפתח לשאלה זו.
 

עירוב וירטואלי?

בפרק שלישי מתלבנת השאלה המעניינת, האם סעודת העירוב חייבת להיות סעודה ממשית או שמא די ב"סעודה" תודעתית. הסוגיות קובעות שני יסודות הפוכים - מצד אחד, העירוב חייב להיות מזון אמיתי בכמות של שתי סעודות (דף כט.). הגמרא אף מקדישה כמה עמודים לדיון על כמות המזון הנדרשת, בסוגים שונים של מאכלים, על מנת לעמוד בתנאי זה. לעומת זאת, הלכות רבות בפרק משקפות מציאות הפוכה: למשל, גם אם הסעודה אסורה באכילה לאדם שהניח את העירוב – יין לנזיר או תרומה לישראל (דף כו.) – היא תיחשב עירוב כשר, כל עוד היא ראויה ומותרת לאדם אחר. האופי ה"וירטואלי" של העירוב מודגש ביתר שאת בשימוש בשיטת רבי המופיעה במספר דיונים - "כל דבר שהוא משום שבות (איסור של חכמים), לא גזרו עליו בין השמשות". למשל, עירוב המונח בשעת השקיעה בערב שבת באילן או ברשות הרבים דרבנן – שעה שהגישה אליו היא מותרת – יקבע לאורך כל השבת את הרחבת מקום מגוריו של המניח אותו, על אף שבשבת עצמה לא תהיה לו אפשרות מעשית לאכול ממנו מפני שהוצאתו כרוכה באיסור שבות.

אפשר להבין מכך שתוקף העירוב ליצור מרחב חדש של קדושת השבת נובע מהחיבור בין מעשה ממשי במציאות לבין תודעת האדם. ברגע שמתקיים "קניין השביתה" כמעשה אובייקטיבי בשעת השקיעה בערב שבת, נקבעה בתודעת האדם מציאות חדשה של הרחבת מקום קדושת השבת האישית בה הוא חי, בה קדושה זו מובדלת משטחי החול שמבחוץ. מציאות העירוב ממשיכה להתקיים ולעצב את המרחב ההלכתי, גם כאשר אין המשך של העירוב באופן שיהיה אפשר להשתמש בו. זאת, היות והעירוב ממשיך לקבוע את ה"מציאות" כפי שתודעת האדם השובת והמקדש את המציאות רואה אותה.

מרכזיותה של דעת האדם דווקא בעירובי תחומין מודגשת בגמרא בדף לא: שם הגמרא מבחינה בין עירובי תחומין לעירובי חצרות ביחס לכשרות ילד להניח עירוב במקומו. מסתבר שההתחברות בין שכנים, הגרים בנפרד בחצר, לידי אחדות חדשה בשבת קיימת כל העת: על כן קטן יכול להניח עירוב חצרות, היות ובכך הוא רק מממש את מה שלמעשה קיים בפוטנציה. לעומת זאת, היכולת לחבר מרחב שהוא ביסודו מרחב של חול שמחוץ לתחום קדושת שבת, למרחבים של קדושת שבת, מהווה מעשה שתוקף דעת האדם הוא המעצב אותו. על כן פעולה של קטן, שאינו בר דעת על פי ההלכה, אינה מספיקה.
 

כוחם היוצר של חכמים

בכך אפשר להבין את הימצאותו של נושא חריג ביותר המובא באריכות בסוף הפרק -חלקו נלמד בדף היומי בשבוע שחלף ובחלקו השני נעסוק בשבוע הקרוב – סמכות חכמים לקבוע את קדושת המועדים. מצוות קדוש החודש והלכותיה, המבוררות בשני הפרקים הראשונים של מסכת ראש השנה, מדגישות באופן חד משמעי את תוקפה של סמכות חכמים לקבוע את מהותה של קדושת הזמן בלוח היהודי. אך באופן מפתיע דווקא בפרק שלישי במסכתנו מובאת פן נוסף של סוגיה חשובה זו, פן שהיה מתאים למצאו דווקא בהמשך של מסכת ראש השנה או אולי בפרק ראשון במסכת ביצה.

קיימת מחלוקת ידועה (המובאת במסכתנו בדף לט) אם שני ימי ראש השנה נחשבים כחטיבה אחת של קדושת זמן, "קדושה אחת", או כשתי חטיבות נפרדות, כ"שתי קדושות". מחלוקת זו תלויה בבעיה שהיתה קיימת בזמן שבית הדין קידש את החודש על פי עדים שראו את מולד הלבנה, אז עלול היה ראש השנה להקבע כיום חג רק לקראת סופו, ונמצא שעבודת המקדש שהתקיימה כבחול היתה טעות. בכדי לתקן מצב זה קבעו חכמים שראש השנה יהיה באופן קבוע חג של יומיים, שלא כפי שכתוב בתורה.

חלקו התנאים במהותה של הזיקה בין שני הימים הללו. סברא אחת קבעה שתקנת חכמים אינה יכולה לשנות את הקביעה בתורה שראש השנה הנו חג של יום אחד. כלומר לאחר תקנת החכמים שראש השנה יהיה חג של שני ימים, יום אחד יהיה החג האמיתי ויום אחד לא יהיה ראש השנה אלא שנחגוג אותו בגין התקנה. לפי סברא זו שני ימי ראש השנה הם "שתי קדושות" שונות. לעומת זאת, דעת רוב התנאים הייתה שתקנת חכמים יצרה קדושת חג חדשה, קדושת זמן שאינה כתובה בתורה. לפי סברא זו ראש השנה הינו "קדושה אחת" בה היומיים הם, מבחינה תורנית, יום אחד ארוך של ארבעים ושמונה שעות. שיטה שנייה זו מדגישה ומביאה לשיא מפליא את כוחם של בני אדם להחיל את קדושת המועד במציאות.

במשנה בדף לח. קיימת מחלוקת דומה בין רבי אליעזר וחכמים במקרה נוסף. אם חל יום טוב סמוך לשבת, בין לפניה בין אחריה, ברור לחלוטין שלכל אחד משני הימים "קדושה" משלו השונה מקדושתה של היום הקדוש הסמוך לו. קשה לראות מציאות זו כמציאות של "קדושה אחת", ובכל זאת, במפתיע, זו היא דעת חכמים (החולקים בזה על רבי אליעזר): יכול אדם להניח עירוב אחד לשני הימים, כאילו שגם כאן ארבעים ושמונה השעות של יום טוב ושבת הן חטיבה אחת, מהות אחת של קדושת זמן. מדוע? חידה זו יכולה להוביל להבנת מהותה של עירוב תחומין ושילובו במגמה הכללית של תקנות המבטאות את יסוד ההאחדה בשבת.
 

הכל בראש

בדף לד: הובאה הלכה אחרת בעניין עירוב שגם בה חלקו רבי אליעזר וחכמים: "נתנו במגדל ואבד המפתח - הרי זה עירוב. רבי אליעזר אומר: אם אינו יודע שהמפתח במקומו - אינו עירוב". חכמים מדגישים שהעירוב אינו צריך להיות במצב בו הוא ייאכל בשבת. אם בזמן הנחתו העירוב היה נגיש, וכך הוא נקבע בתודעת המערב, הרחבת שטחי קדושת השבת תקפה, גם אם לאורך השבת אין באפשרותו להגיע אליו. לעומתם רבי אליעזר מחייב שהעירוב "ההלכתי" יתקיים גם במישור הממשי, והוא חייב להיות נגיש לאדם שקנה בו שביתה לפחות באופן פוטנציאלי.

החיבור המפתיע בפרק בין הלכות "קניין שביתה" ומחלוקת התנאים בנושא "קדושה אחת" או "שתי קדושות" מלמד רבות. סמכות בית הדין לקבוע קידוש החודש, ועוד יותר, סמכותם לעצב שני ימי ראש השנה מחדש, ואפילו שני ימי יום טוב ושבת, לכדי "קדושה אחת", יונקת מתוקף הדעת שביסוד הנפש היהודי. שיטת החכמים מדגישה את מרכזיותה של דעת האדם לעצב מציאות של קדושה גם במקרה של קדושת המועדים וגם במקרה של ממשות סעודת העירוב. בית הדין וחכמי המשנה ממצים ומשקפים מציאות כללית זו בנפש בכדי לעצב ולחולל את קדושת המועדים. הרצף של שבת ויום טוב, על אף שמצד האמת הם מובדלים בקדושתם, הם הופך לרצף של חטיבה אחת של זמן קדוש בהקשר של חיי הקהילה היהודית ובמסגרת צורכי משפחותיה.

את מה שאפשר לכנות "סוד הדעת" המחולל את "הקדושות" שבזמן היהודי, יש לזהות גם בהחלת קדושת השבת על מרחבים של חול בעירוב תחומין. ההאחדה של שטח החול עם שטח שבו האדם חי את הכרת יסוד הבריאה בשבת, מהווה בסיס נוסף לביטוי "סוד הדעת". ממשות המרחב לובשת צורה ופושטת צורה כאשר "מקומו של אדם", בו הוא מעיד עדות על בריאת העולם בשבת, מתעצב והולך על פי דעתו, ממנה נקבעת המציאות המרחבית, ובה מציאות זו מוחזקת וקיימת.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר