סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 792
"מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו"
ברכות מה ע"א
ישראל הקדים והפריש מעשר ראשון לפני שהפריש תרומה גדולה והפריש את זה בעוד התבואה בשיבולים שהיא עדין לא התחייבה בתרומה כלל, היינו שהפריש מעשר ראשון לפני תרומה גדולה, ואח"כ נתן את התבואה ללוי, אז ההלכה היא שהלוי לא צריך להפריש גם תרומה גדולה וגם תרומת מעשר, אלא מפריש רק תרומת מעשר. אכל טבל הרמב"ם סובר שאכילת איסור לא רק שלא מזמנים עליו אלא שאף לא מברכים על מאכל כזה, וכן דעת השו"ע, והראב"ד חלק משום שמ"מ נהנה, והמ"ב מביא שאם אכל בשוגג ולאחר מכן נודע לו שאכל דבר איסור, אזי מביא המ"ב בשם הט"ז שיכול לברך ברהמ"ז. אבל זימון אין עליו בכל אופן שאין מזמנים על אכילת טבל כי זה לא קביעות.
עד כמה מזמנים עד כזית ועד כביצה התו' אומרים שהמחלוקת במש' בין ת"ק לר"י היא האם גם לגבי ברהמ"ז על איזה שיעור מתחייבים בבהמ"ז כזית או כביצה וזה תלוי זה בזה שאם חייבים בבהמ"ז חייבים גם בזימון.
מנין שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא – שנא' משה ידבר והאלקים יעננו בקול. שוא' התוס' א"כ לכאורה יש כאן רק ראיה הפוכה שהרי הקב"ה היה הקורא, ומשה היה המתרגם, א"כ יש כאן רק ראיה שהקב"ה אמר למשה רק באותו קול שמשה תרגם, ויש רק ראיה שהקורא אסור לו להגביה קולו יותר מהמתרגם אבל לא שהמתרגם אסור לו להגביה קולו יותר מן הקורא, שהרי לא רואים שמשה השווה את קולו לקולו של הקב"ה אלא רק שהקב"ה השווה את קולו לשל משה [דבר בקולו של משה]. ומתרצים התוס' שמ"ר מסתמא דבר בכל כוחו וכדי שכל כלל ישראל ישמע, א"כ אם לא היה כאן ההלכה שהמתרגם אסור לו להגביה קולו יותר מן הקורא, אז הקב"ה היה יכול לדבר בקול נמוך מאד שהרי הוא לא דבר כדי שכלל ישראל ישמעו, הקב"ה דבר רק כדי שמשה ישמע ואז הקב"ה יכל לדבר בקול שקט, ומ"ר היה מדבר בקול גדול. א"כ מזה שרואים שהקב"ה דיבר בקולו של משה ולא הנמיך את קולו, הרי שמכאן ראיה שהקב"ה רצה שמ"ר לא יצטרך להגביה קולו יותר מן הקורא, וע"כ הוא השווה את קולו לקולו של משה, ולמעשה לומדים מכאן 2 דברים, מצד אחד לומדים מזה שהקב"ה לא הגביה קולו יותר משל משה, לומדים שהקורא אסור לו להגביה קולו יותר מהמתרגם, ומצד שני מזה שהקב"ה לא דבר יותר שקט ממשה מזה יודעים שהמתרגם אסור לו להגביה קולו יותר מהקורא, ולכן הקב"ה השווה את קולו לקולו של משה, ולמעשה מדוע באמת הגמ' הביאה רק את החצי הזה שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא, ומדוע הגמ' לא הביאה גם את ההלכה שאין הקורא רשאי להרים קולו יותר מהמתרגם, אומר הש"ח שבדרך כלל זה נוגע למתרגם שהרי הקורא הוא זה שקורא ראשון וע"כ המתרגם כשבא לתרגם הוא זה שצריך להשוות את קולו אל הקורא, וכיון שזה הרגילות לכן הגמ' הביאה את ההלכה לענין שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מהקורא.
המהרש"א אומר שללא דברי התו' הוא היה אומר שהקב"ה היה המתרגם ומ"ר היה הקורא שהרי מ"ר דבר בלשון הקודש וכתוב שקולו של הקב"ה נשמע ב-70 לשון [היה מתרגם הקב"ה מיד] מה שאין כן קולו של מ"ר היה רק בלשון הקודש, א"כ מ"ר היה הקורא והקב"ה תרגם ב-70 לשון.
