הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטוי: "תא שמע"

ברכות כו ע"ב

איבעיא להו: טעה ולא התפלל מנחה, מהו שיתפלל ערבית שתים? אם תמצא לומר טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים - משום דחד יומא הוא, דכתיב +בראשית א'+ ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, אבל הכא - תפלה במקום קרבן היא, וכיון דעבר יומו בטל קרבנו; או דילמא, כיון דצלותא רחמי היא - כל אימת דבעי מצלי ואזיל? –
תא שמע: דאמר רב הונא בר יהודה אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: טעה ולא התפלל מנחה - מתפלל ערבית שתים, ואין בזה משום דעבר יומו בטל קרבנו.
מיתיבי: +קהלת א'+ מעות לא יוכל לתקן וחסרון לא יוכל להמנות; מעות לא יוכל לתקן - זה שבטל קריאת שמע של ערבית וקריאת שמע של שחרית, או תפלה של ערבית, או תפלה של שחרית; וחסרון לא יוכל להמנות - זה שנמנו חביריו לדבר מצוה ולא נמנה עמהם! - אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: הכא במאי עסקינן - שבטל במזיד. אמר רב אשי: דיקא נמי דקתני בטל ולא קתני טעה - שמע מינה.

1.
הגמרא מציגה בעיה אם שכח תפילת מנחה [לא במזיד] האם מתפלל ערבית שתים, ופושטת את הספק מדברי רבי יוחנן. בולטת כאן העובדה שהביטוי "תא שמע" מהווה פתיחה למימרא של אמורא, למרות שבדרך כלל בש"ס מובא כפתיחה לדברי תנאים [ומופיע גם בפתיחה לציטוט מפסוק]. לכאורה קצת קשה, כיצד פושטים ספק של אמוראים מדברי אמוראים אחרים, אולי הם חלוקים?

2.
ושואלים הפרשנים: הרי ניתן היה לפשוט את הבעיה מהברייתא בעמוד הבא בקל וחומר, אם ניתן להשלים את תפילת מנחה בערב שבת על ידי שיתפלל ערבית של שבת פעמיים הרי קל וחומר בבעיה שלפנינו – ביום חול. ויש שעונים על כך, שהגמרא בעמוד ב נשארה ב"קשיא" על אותה ברייתא.

3.
את השאלה האחרונה מיישב ה"פני יהושע" [ראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד קצה], שרבי יוחנן הוא האמורא שהביא בסוגיה הקודמת את העיקרון של תשלומים לתפילות, ולכן הגמרא כאן פושטת את הבעיה מרבי יוחנן עצמו – ולא מברייתא!

4.
לפי דבריו נראה, שגם עונה על שאלתנו, כיצד מביאים תא שמע כדי לפשוט מאמורא בעיה של אמוראים אחרים, שהרי יתכן שיש מחלוקת, אלא שכאן מוכיחים מרבי יוחנן שיש פתרון לבעיה שהועלתה [אמנם על ידי אמוראים אחרים] על פי שיטתו שלו – של רבי יוחנן.

5.
לפי זה נראה לי שיש פתרון גם לשאלתנו הראשונה: מדוע הגמרא פותחת בביטוי "תא שמע" מימרא של רבי יוחנן.
נוכל לומר, שהביטוי "תא שמע" פותח הוכחה ממקור חשוב מאד ומבוסס. לכן, כאשר מוכיחים מדברי אותו חכם עצמו [בסוגייתנו - רבי יוחנן], הרי שזוהי הוכחה חזקה ומבוססת !!!

6.
והערה נוספת: בהצגת הבעיה הגמרא השתמשה בביטוי "אם תימצי לומר". הכלל הוא שהרמב"ם פוסק תמיד כאותה הלכה שמופיעה אחרי הביטוי הזה. וזה כנראה בגלל שהוא סובר שאת הביטוי הזה שיבץ בגמרא "עורך הגמרא" [רב אשי] כהכרעה. ומתאים לפסיקת ההלכה בסוגייתנו שאפילו את מנחה אפשר להשלים בערבית. אבל נשים לב: הגמרא עצמה [כנראה חכמי בית המדרש] פשטה את הבעיה מה"תא שמע" – מדברי רבי יוחנן עצמו, שאפילו את מנחה ניתן להשלים בערבית, ולפי זה אין חידוש שהלכה כ"אם תימצי לומר", ולכן במקרה כזה נראה לומר שחכמי בית המדרש שיבצו בבעיה את הביטוי "אם תימצי לומר" – להודיענו את הכרעתם.