ריח רע שיש לו עיקר / הרב הלל בן שלמה

ברכות כה ע"א

האמוראים נחלקו אם בשביל לקרוא את שמע צריך להרחיק ארבע אמות ממקור הריח הרע (רב הונא), או שמא צריך להרחיק ארבע אמות ממקום שפסק הריח (רב חסדא). דברי האמוראים מתאימים לשיטתם בשני המחלוקות הקודמות (קריאת שמע במבואות המטונפים, וצואה על בשרו או ידו מונחת בבית הכסא), שרב הונא מקל ורב חסדא מחמיר. רש"י מבאר כי לפי רב הונא, אף על פי שהריח הרע מגיע אליו, אין כל איסור בקריאה (וכפי שהוא בוודאי במבואות המטונפים).

רש"י (ד"ה מרחיק) מבאר בדעת רב הונא "וכגון שהיא לאחוריו, שאינו רואה אותה". הצורך להרחיק מלוא עיניו מהצואה מוזכר בברייתא המובאת בסמוך, ממנה מביאים ראיה לרב חסדא. הראיה לדברי רב חסדא היא מהסיפא של הברייתא, אבל על פי דברי רש"י יש לומר, שהדבר מוסכם שאין לו לראות את הצואה. אמנם, להלן מובא (כה,ב), כי אין איסור לקרוא את שמע כנגד צואה בעששית, משום שהדבר אינו תלוי בראיה אלא בכיסוי. הרשב"א כותב לתרץ, כי הקפדת התורה על הראיה נאמרה דווקא על צואה מגולה, אך לא על צואה מכוסה.


הרמב"ם (קריאת שמע ג,יב) כותב: "ריח רע שיש לו עיקר מרחיק ד' אמות וקורא אם פסק הריח ואם לא פסק הריח מרחיק עד מקום שפסק הריח". פסיקה זו היא כדעת רב הונא המקל, אלא שהוא אינו מבאר כדעת רש"י, שניתן לקרוא אע"פ שמגיע אליו ריח רע; ונראה כי דברי הרמב"ם מתאימים לפסיקתו בעניין ההילוך במבואות המטונפים, שלא כדעת רב הונא. הראב"ד בהשגה חולק על הרמב"ם וסובר שיש לפסוק כדעת רב חסדא, שהרי ישנה ברייתא המסייעת לו. הכסף משנה כותב להשיב על דברי הראב"ד, כי מאחר שנדחו מקצת דברי הברייתא, לגבי קריאה כנגד צואה כשאין בה עורות, יש לומר בדעת הרמב"ם, כי ברייתא זו אינה להלכה (ויש מקום לומר שמחלוקת הראב"ד והרמב"ם תלויה בגרסה בגמרא "לית הלכתא כהא מתניתא" כמופיע בפנינו, או "ככל הני שמעתתא" – כמופיע בסוגריים עגולות). מכל מקום, בשו"ע (עט,א) פסק כדעת רב חסדא, שצריך להרחיק ארבע אמות ממקום שפסק הריח; ומסביר המשנה ברורה, כי ארבע אמות הם מחנהו של האדם, וצריך הרחקה זו לקיים "והיה מחניך קדוש".

צואת תרנגולים

בברייתא המובאת כסיוע לדעת רב חסדא נזכר, כי אין לקרוא את שמע כנגד צואת אדם, צואת כלבים, צואת חזירים, וצואת תרנגולים. בברייתא שרבא מביא, אשר לדבריו נפסקת להלכה נאמר, כי אין לקרוא כנגד צואת אדם, צואת חזירים וצואת כלבים "בזמן שנתן עורות לתוכן". רש"י מבאר, כי דווקא בצואת חזירים וכלבים, שהדרך לתת בתוכם עורות, אין לקרוא כל זמן שאין בהן עורות, אבל בצואת אדם, שאין דרך לתת בהם עורות, בכל מקרה אסור (וכן הוא בשו"ע או"ח עט,ד).

צואת תרנגולים אינה נזכרת בברייתא השניה, וניתן להבין ממנה לכאורה, שאין כל איסור לקרוא כנגד צואה זו (וכך מבין הרא"ש). אבל התוספות (ד"ה לית) לומדים מהשמטה זו, כי בצואת תרנגולים הברייתות לא נחלקות, ובכל מקרה אסור; ולדברי רבינו יהודה, בלול שלהם שיש סרחון גדול אסור, ובבית מותר. עוד מביאים התוספות בשם הירושלמי, שרק באדומים אסור, אלא שהם כותבים שאינם יודעים לבאר זאת. במסורת הש"ס מביא פירוש, שבארץ אדום השעורים מצויים, ומאכילים בהם את התרנגולים, ועל כן צואתם מסרחת. רבינו יונה מסביר, שדווקא צואתם האדומה מסרחת, אבל לא צואה אחרת. המשנה ברורה (עט,כו) מבאר, כי הכוונה היא לתרנגולים האדומים (תרנגולי הודו), שצואתם מסרחת, ולדבריו, מהנכון שלא להחזיקם בבית שלומדים ומברכים שם, ובפרט תלמידי חכמים, שאי אפשר להם בלא הרהורי תורה.