הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטויים: "תיובתא ד... תיובתא"; "מתניתא"

ברכות כג ע"א

תנו רבנן: לא יאחז אדם תפילין בידו וספר תורה בזרועו ויתפלל, ולא ישתין בהן מים, ולא יישן בהן לא שינת קבע ולא שינת עראי. אמר שמואל: סכין, ומעות, וקערה, וככר הרי אלו כיוצא בהן.
אמר רבא אמר רב ששת: לית הלכתא כי הא מתניתא - דבית שמאי היא. דאי בית הלל - השתא בית הכסא קבוע שרי, בית הכסא עראי מיבעיא?
מיתיבי: דברים שהתרתי לך כאן, אסרתי לך כאן, מאי לאו תפילין? אי אמרת בשלמא בית הלל - התרתי לך כאן - קבוע, אסרתי לך כאן - בית הכסא עראי; אלא אי אמרת בית שמאי - הא לא שרו ולא מידי! - כי תניא ההיא לענין טפח וטפחיים. דתני חדא: כשהוא נפנה - מגלה לאחריו טפח ולפניו טפחיים. ותניא אידך: לאחריו טפח, ולפניו ולא כלום! מאי לאו אידי ואידי באיש, ולא קשיא: כאן לגדולים, כאן לקטנים. - ותסברא? אי בקטנים לאחריו טפח למה לי! אלא, אידי ואידי בגדולים, ולא קשיא: הא באיש, הא באשה. - אי הכי, הא דקתני עלה: זהו קל וחומר שאין עליו תשובה, מאי אין עליו תשובה? דרכא דמילתא הכי איתא!
אלא לאו - תפילין, ותיובתא דרבא אמר רב ששת, תיובתא. מכל מקום קשיא: השתא בית הכסא קבוע שרי, בית הכסא עראי לא כל שכן? - הכי קאמר: בית הכסא קבוע דליכא ניצוצות - שרי, בית הכסא עראי דאיכא ניצוצות - אסרי. אי הכי, אמאי אין עליו תשובה? תשובה מעלייתא היא! - הכי קאמר: הא מילתא תיתי לה בתורת טעמא ולא תיתי לה בקל וחומר, דאי אתיא לה בתורת קל וחומר - זהו קל וחומר שאין עליו תשובה.

1.
בסוגיה הקודמת הובאה מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי. בסוגייגתנו קובע רבא שהברייתא שהובאה כאן "לית הלכתא" כי היא לפי דעת בית שמאי. כלומר, ברייתא שמתאימה לדעת בית שמאי אין הלכה כמותה, ולא אומרים ש"חכמים" הם אלה שאמרו את הברייתא. ואף אם נאמר שחכמים אמרו את אותה ברייתא בכל זאת אין הלכה כמותם נגד בית הלל, כיון שבאופן עקרוני גם בית הלל נחשבים כרבים.

2.
בשלב הבא הגמרא מגיעה למסקנה שהסבר זה של רבא מוקשה. הביטוי בגמרא הוא "ותיובתא דרבא... תיובתא". בדרך כלל ביטוי זה נועד להדגיש שהדעה המוקשית נדחתה לגמרי ובאופן מוחלט. נראה שהמיוחד בסוגייתנו הוא, שלא מדובר כאן בדעה שנדחתה, אלא בהסבר שהסביר רבא את הברייתא, שלדעתו מתאימה לדעת בית שמאי – ולכן אין הלכה כמותה. והגמרא דחתה זאת והוכיחה שהברייתא דווקא כדעת בית הלל ולכן הלכה כמותה. זאת אומרת, שהביטוי "תיובתא" מוסב גם על פרשנות ולא רק על דעה הלכתית.

3.
כמו כן אפשר לומר, שבכוונה רבא הגדיר את הברייתא "מתניתא" – ללמדנו שהיא "פחות" חשובה [למרות שבגמרא הפתיחה לברייתא היא בנוסח "תנו רבנן", שדווקא מעיד על חשיבותה].

4.
בספר "אוצר הברייתות" [מיכאל בן דוד היגר] עוסק בפרק שלם על הברייתות בש"ס שמנוסחות "במתניתא תנא". דבר ראשון הוא אומר שעל ברייתות אלה אמוראים רשאים לחלוק. לפי דברים אלה ברור שרבא כאילו חולק על הברייתא בזה שהוא מסבירה כבית שמאי - כדי לקבוע שאין הלכה כמותה.

5.
בהקשר לביטוי "תיובתא" מובא בסוף עמוד הגמרא הקטע הבא:

בעא מיניה רב יוסף בריה דרב נחוניא מרב יהודה: מהו שיניח אדם תפיליו תחת מראשותיו? תחת מרגלותיו לא קא מיבעיא לי - שנוהג בהן מנהג בזיון, כי קא מיבעיא לי - תחת מראשותיו, מאי? - אמר ליה, הכי אמר שמואל: מותר, אפילו אשתו עמו.
מיתיבי: לא יניח אדם תפיליו תחת מרגלותיו מפני שנוהג בהם דרך בזיון, אבל מניחן תחת מראשותיו; ואם היתה אשתו עמו - אסור; היה מקום שגבוה שלשה טפחים או נמוך שלשה טפחים - מותר.
תיובתא דשמואל! תיובתא.
אמר רבא: אף על גב דתניא תיובתא דשמואל - הלכתא כוותיה.

מאי טעמא?

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כד עמוד א

כל לנטורינהו טפי עדיף. והיכא מנח להו? - אמר רבי ירמיה: בין כר לכסת שלא כנגד ראשו. והא תני רבי חייא: מניחן בכובע תחת מראשותיו! דמפיק ליה למורשא דכובע לבר. בר קפרא צייר להו בכילתא ומפיק למורשהון לבר. רב שישא בריה דרב אידי מנח להו אשרשיפא ופריס סודרא עלוייהו. אמר רב המנונא בריה דרב יוסף: זימנא חדא הוה קאימנא קמיה דרבא ואמר לי: זיל אייתי לי תפילין. ואשכחתינהו בין כר לכסת שלא כנגד ראשו, והוה ידענא דיום טבילה הוה, ולאגמורן הלכה למעשה הוא דעבד.

הגמרא מקשה על שמואל ומסיימת ב"תיובתא דשמואל תיובתא", ביטוי שלדעת כל הפרשנים משמעותו שדעת שמואל נדחתה לחלוטין. והנה בא רבא ודווקא פוסק כשמואל, ולא שרבא לא הכיר את הקושיה על שמואל, להיפך, הוא אומר במפורש "אף על גב דתניא תיובתא דשמואל – הלכתא כוותיה". ודבר זה הוא תמיהה גדולה. הפרשנים דנים בכך בהרחבה, ראה "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמודים קכז-קכח.