סקר
לקראת סיום מסכת עירובין






 

ברכת התורה לפניה ולאחריה / הרב הלל בן שלמה

ברכות כא ע"א


בגמרתנו אומר רב יהודה [בשם רב – כך מוסיף הב"ח וכן מופיע בתוספות], כי ברכת התורה לפניה היא מן התורה, על פי הפסוק "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו". רבי יוחנן סובר, כי יש ללמוד בקל וחומר לחיוב ברכת התורה לאחריה, מברכת המזון: מה המזון שאין טעון לפניו – והיינו, שלא מפורש בכתוב שיש לברך לפניו (רש"י; אולם לדעת רבי יוחנן יש ללמוד שאף חיוב זה הוא מן התורה), בכל זאת מפורש החיוב לקרוא לאחריו; ברכת התורה, שמפורש לגביו החיוב לברך לפניו, על אחת כמה וכמה, שיש חיוב לברך אחריו. הגמרא דוחה קל וחומר זה "מה למזון שכן נהנה", כלומר, לאדם יש הנאה גשמית באכילתו, ועל כן יש סברה לחייב ברכה על כך, יותר מאשר בתועלת הרוחנית של לימוד התורה, שהאדם אינו חש בה הנאה גשמית.

אבל בגמרא בהמשך המסכת (מח,ב) מובאים דברי רבי ישמעאל, הלומד קל וחומר מברכת המזון לברכת התורה באופן זה: "על חיי שעה מברך, על חיי עולם הבא לא כל שכן?". להבנתו, התועלת הרוחנית מחייבת בברכה הרבה יותר מאשר בתועלת גשמית.

בכמה מקומות מובאים דברי רב יהודה בשם רב (נדרים פא,ב; בבא מציעא פה,ב), האומר כי חטאם של ישראל בגללה הם גלו מן הארץ היה "שלא ברכו בתורה תחילה". דברים אלו מתאימים להבנתו הנזכרת, כי ברכת התורה לפניה היא מן התורה (ועל כן הדגש "תחילה", שהרי לפי רבי יוחנן, החיוב הוא גם בסוף). רש"י בבבא מציעא (שם ד"ה שלא) מבאר, כי בכך שהם לא היו מברכים, הם היו מראים שהתורה "אינה מתנה חשובה להם". נראה לומר, כי הם היו מראים בכך שהתועלת הרוחנית פחותה מחשיבותה מההנאה הגשמית (ודברים דומים לכך כותב הר"ן בנדרים).

הרשב"א בתשובה (חלק ז סימן תקמ; מביאו הבית יוסף או"ח סימן מז) כותב, כי אין מברכים אחרי לימוד תורה, משום שאין מברכים אחרי המצוות (ורק בקריאת התורה בבית הכנסת מברכים לאחריה, משום שקריאה זו היא תקנה); ואפילו בני מערבא אשר היו מברכים אחרי הנחת תפילין, היו עושים זאת בשעה שהמצוה היתה מסתיימת, כאשר היו חולצים את התפילין, מה שאין כן בלימוד תורה, שמצותה תמיד ללא הפסק "והגית בו יומם ולילה", ועל כן לא שייך לומר שהסתיים זמנה.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר