הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטויים: "הא דידיה הא דרביה"; "השתא דאתית להכי"

ברכות טו ע"ב

אלא הא דתני רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: חרש המדבר ואינו שומע תורם לכתחלה, מני? לא רבי יהודה ולא רבי יוסי; אי רבי יהודה - הא אמר: דיעבד - אין, לכתחלה - לא, אי רבי יוסי - הא אמר: דיעבד נמי לא! - אלא, לעולם רבי יהודה, ואפילו לכתחלה נמי, ולא קשיא: הא דידיה, הא דרביה, דתנן, רבי יהודה אומר משום רבי אלעזר בן עזריה: הקורא את שמע - צריך שישמיע לאזנו, שנאמר: +דברים ו'+ שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד; 
אמר ליה רבי מאיר: הרי הוא אומר אשר אנכי מצוך היום על לבבך - אחר כונת הלב הן הן הדברים. 
השתא דאתית להכי, אפילו תימא: רבי יהודה כרביה סבירא ליה, ולא קשיא, הא - רבי מאיר, הא - רבי יהודה. 
 
1.
הביטוי "הא דידיה הא דרביה" - 14 מופעים בש"ס.

2.
הליכות עולם שער שני פרק ב :

" לה. זימנין כשמקשה על תנא מדידיה אדידיה מתרץ הא דידיה הא דרביה כלומר חדא סברא דנפשיה וחדא סברא דרביה וליה לא סבירא ליה ["רב ותלמיד"] וזה תמצא בהרבה מקומות.
ולפעמים מתרץ על כי האי קושיא תרי תנאי ואליבא דרבי פלוני כמו [תרי תנאי ואליבא דרבי מאיר] תרי תנאי ואליבא דר' אליעזר בריש ברכות וכן בכוליה גמרא
ורוצה לומר דחד אמר הכי אמר מר וחד אמר דלאו הכי אמר מר אלא הכי, וכמו שמצינו תרי תנאי ואליבא דר' פלוני כך מצינו תרי אמוראי ואליבא דפלוני כמו תרי אמוראי ואליבא דר' יוחנן ובהרבה מקומות.
ואי לא דמסתפינא אמינא דכל כהאי גוונא לא משקר חד מינייהו אלא שמעו מרבן ומשכחת לה..."

הגמרא הקשתה מדברי רבי יהודה על דברי רבי יהודה. רב חסדא אמר שהמשנה בתרומה היא כדעת רבי יהודה במשנתנו ["תנא קמא"], ומקשה מדברי רבי יהודה עצמו בברייתא לגבי ברכת המזון.
עונה הגמרא: הברייתא של ברכת המזון היא על פי דעת רבו של רבי יהודה, כמובא בברייתא "רבי יהודה משום רבי אלעזר בן עזריה", שהקורא את שמע צריך להשמיע לאזנו - בדיעבד. ואילו רבי יהודה בברייתא של חרש סובר שאף לכתחילה לא צריך להשמיע לאזנו.

ויש להסביר: בדרך כלל כשחכם אומר בשם רבו הרי שההנחה היא שהוא מסכים לדעתו ולא משמש רק כמוסר את דברי רבו. רק כאשר יש הכרח – כמו בסוגייתנו, שיש סתירה בדברי הרב-התלמיד – הרי שניתן ליישב שבמקור אחד כוונת החכם "רק" למסור את דברי רבו אבל הוא חולק עליו ולא סובר כמותו. וזו המשמעות של הביטוי "הא דידיה, הא דרביה".

ויש לבדוק עוד: האם ביטוי זה מופיע רק כשבמקור אחד נאמר במפורש "אמר רב... אמר רב..." או "אמר רב... משמיה דרב..." או אפילו אם בשני המקורות מובא רק שם החכם עצמו בלבד, ובלי שם רבו, האם גם אז כשיש סתירה בין שני המקורות ניתן לתרץ על ידי האפשרות של "הא דידיה הא דרביה".

בפשטות נראה שברוב המכריע של המקרים כאשר הגמרא אומרת "הא דידיה הא דרביה" מדובר כשאותו חכם אמר את אחת מאמרותיו במפורש בשם חכם קדום אחר - כבסוגייתנו.

3.
יד מלאכי כללי התלמוד כלל ריד:

הא דידיה הא דרביה, קאמר בדוכתי טובא בגמרא ואע"ג דקרי ליה רביה לא היה תלמידו ולא הכירו ומשום דקאמר אותה המימרא משמיה משום הכי קאמר ליה רביה
ולמדתי כן ממה שמצאתי בחולין דף קי"ג דקאמר הא דידיה הא דרביה על שמואל שאמר מימרא משום ר"א וע"כ שמואל לא הכיר את ר' אליעזר מימיו דר"א היה בחורבן מתלמידי ריב"ז ושמואל היה בדורות האחרונים בסוף ימיו דרבי וכמ"ש שם רש"י בענין אחר ואפ"ה קרי ליה לר"א רביה דשמואל מן הטעם שכתבתי
ועוד למדתי כן ממאי דקאמר בפרק יש נוחלין בבא בתרא דף קט"ז א' הא דידיה הא דרביה על מימרא שאמר ר' יוחנן משום רשב"י וידוע כי רשב"י לא היה רבו של ר"י ואף גם זאת לא הכירו כי אפילו בזמן רבו תלמיד רשב"י היה ר"י קטן כמבואר בספר יוחסין בדבור שקודם אלפא ביתא של תנאים
וכן משמע עוד בפרק המניח בבא קמא דף ל' א' דקאמר הא דידיה הא דרביה על מימרא שאמר ר"א משום ר' ישמעאל וידוע שר"א לא ראה את רבי ישמעאל ולא הכירו אלא ודאי מפני שאמרה משמו הוי טעמא דקרי ליה רביה כאמור:

בסוגייתנו מדובר על רבי יהודה שאמר משום רבי אלעזר בן עזריה. בפשטות, כנראה רבי יהודה שהיה תלמיד רבי עקיבא היה גם תלמידו של רבי אלעזר בן עזריה. וה"יד מלאכי" מדגיש שפעמים רבות הביטוי "הא דרביה" – אין הכוונה שרבו ממש אמר את הדין, אלא מדובר שהחכם המדבר אמר בשם חכם אחר שקדם לו, והוא שמע מאחרים שכך אמר אותו חכם קדום.

בכל אופן יוצא מכל הדיון שהביטוי "אמר רב... משום רב..." מופיע גם אצל התנאים ואף כשמדובר בין רב ותלמידו ["רב ותלמיד"].

4.
אולם בסוגייתנו יש תופעה מיוחדת. הגמרא מציינת תרוץ נוסף על הסתירה בדברי רבי יהודה, ואומרת, שבעצם רבי יהודה סובר כרבו – רבי אלעזר בן עזריה, וכוונתו במשנתנו שיוצא בדיעבד כשלא השמיע לאזנו, והברייתא [הסתומה] שחרש תורם לכתחילה היא דעת רבי מאיר שהובאה בברייתא האחרונה.

5.
ניתן ללמוד מכך למסקנה, שהכלל של "הא דידיה הא דרביה" היא מסקנה של סברא הגיונית ולא של קבלה הסטורית, שהרי הגמרא דוחה זאת.

5.1
ויש לשאול: מדוע הגמרא לא אמרה לכתחילה שיש כאן דעה נוספת של רבי מאיר וחיכתה עם דעתו רק לסוף הסוגיה.

5.2
ונראה לומר שברייתא זו [למרות שמובאת כ"דתנן" ראה בפרשנים שמתקנים ל"דתניא"] של מחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר לגבי קריאת שמע לא היתה מוסמכת כל צרכה.

5.3
והפני יהושע מתרץ [ראה "מתיבתא", הערה נה], שהגמרא נמנעה בתחילה לומר כרבי מאיר בגלל השוני הלשוני בין "צריך להשמיע לאזנו" – בברייתא לבין "הקורא... יצא" – במשנה.

6.
מי כתב את הביטוי "השתא דאתית להכי"? יכול להיות שנקבע על ידי חכמי בית המדרש, שדנו בסוגיה, ולא מחייב שנאמר דווקא על ידי "עורך הגמרא".