הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטוי: "חסורי מחסרא"

ברכות יג ע"ב

אלא מפני הכבוד: היינו - דרבי יהודה! דתנן, רבי יהודה אומר: באמצע - שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, ובפרקים - שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם! חסורי מחסרא והכי קתני: בפרקים - שואל מפני הכבוד ואין צריך לומר שהוא משיב, ובאמצע - שואל מפני היראה ואין צריך לומר שהוא משיב, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: באמצע - שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד. 
 
1.
גם בדברי רבי מאיר וגם בדברי רבי יהודה יש "להוסיף" "ואין צריך לומר [שוא משיב]"

2.
ב"מתיבתא", הערה מג, מעיר שמפירוש רש"י בסוגייתנו משמע שהביטוי "חסורי מחסרא" הוא, שבא לפרש כוונת התנא ולא מדובר בהגהה ["תיקון"] ממש בלשון המשנה, [וראה עוד מה שמביא שם בשם הגר"א], ומתאים גם לדברי ה"רבנו בחיי" :

3.
רבינו בחיי שמות פרק לד פסוק כז:

כי לרוב חכמת רבינו הקדוש וחכמת בני דורו היה פירוש התורה אצלם מבורר ופשוט מתוך המשנה, ואצל דורות רבינא ורב אשי היה עמוק וסתום מאד, ומזה אמרו בתלמוד על המשנה: (ברכות דף יג ב) חסורי מחסרא והכי קתני, שאין הכוונה להיות המשנה חסרה כלל חלילה, אבל הכוונה שהיא חסרה אצלנו מפני חסרון שכלנו מפני שאין אנו מגיעים לעומק חכמת דור של חכמי המשנה, ולפיכך עשו רבינא ורב אשי פירוש על המשנה והוא התלמוד ובארו ספקות המשנה והאריכו לשונם על לשון המשנה העמוק והסתום.

4.
הסבר נוסף - רבי יוסף קארו ב"כללי הגמרא" על הספר "יבין שמועה":

מפני שלמדו משנה בעל פה נשתכחו כמה מילים, ורבי יהודה הנשיא לא רצה לשנות מהגירסא שנשנתה בעל פה על ידי התלמידים, וסמך על הלומדים שידעו להשלים את החסר.

משמע מדבריו שממש חסר במשנה, וכן משמע מדבריו שרבי יהודה הנשיא היה מודע לחסרונות במשנה אלא שבכוונה לא השלים את החסר.

5.
אולם בסוגייתנו יש "דבר מיוחד": הגמרא היתה יכולה ליישב על פי העיקרון של "זו ואין צריך לומר זו", זאת אומרת שבדין מסויים אין כל חידוש [ולפי זה שאלת הגמרא לא מתעוררת כלל]. אלא שמכיון שיכולה להיווצר טעות אצל הלומדים לכן אין להשתמש בכלל של "זו ואין צריך לומר זו" ["מתיבתא", הערה מג, וראה שם גם בשם הצל"ח, שבסוגייתנו רבי מאיר הוא זה שמתרץ, ולכן יש בזה השלמת לשון המשנה].

6.
תוספת: בהמשך הסוגיה – בדף יד עמוד א – הגמרא מצטטת ברייתא – "תניא נמי הכי" – שמפרשת כמו ה"חיסורי מחסרא". משמע מזה אולי דווקא להגהה במשנה, או דווקא להיפך: רבי יהודה הנשיא סמך דעתו שילמדו את הברייתא ויצרפו אתה למשנה.